את המאמר הזה אני צריך לפתוח בתחינה מנומסת לחשבת השכר של וואלה, אישה נחמדה בשם יהודית, בבקשה לתוספת של שעות נוספות. הסיפור הוא כזה: עורך מדור הספורט של וואלה שלח אותי ליד אליהו למשחק של הפועל תל אביב נגד באיירן מינכן כדי לכתוב איזה טור קצר על ההבדל בין האווירה במשחקי היורוליג של מכבי תל אביב לאלה של הפועל. "מספיק שתהיה שם מחצית אחת, אולי אפילו רבע, גם ככה הפועל תביס את הגרמנים", הוא אמר. בפועל, לא רק שנשארתי עד סיום המשחק - ביליתי בהיכל למעלה מארבע שעות עם אוהדי הפועל.
נתחיל מהתזה שלשמה נשלחתי להיכל הספורט: אכן יש הבדל באווירה בין משחקי הבית של מכבי לאלה של הפועל ביורוליג. למעשה, מדובר באנדרסטייטמנט. בלי להיכנס למריבות הפנימיות של אוהדי הפועל תל אביב (לשם כך עדיף שתראו את המונולוג של צוקי ותקראו את התגובה של בן כספית) יהיה פשוט יותר להגיד שאין במשחקים של הפועל תל אביב ביורוליג אווירה. אם אתם אופטימיסטיים שמעדיפים להסתכל על חצי הכוס המלאה אפשר להגיד ביושר שדווקא יש במשחקים של הפועל אווירה. אווירה של בית קברות.
זה מתחיל מכמות האוהדים. רק 7,000 צופים הגיעו לראות את זוכת היורוקאפ, שהגיעה למשחק כמובילת היורוליג והליגה הישראלית. לצורך השוואה עדן בן זקן מכרה תוך פחות מ-24 שעות את כל הכרטיסים (הלא זולים) לשלוש הופעות בהיכל. כל אחת מהן תהיה מול 12 אלף צופים. מאז היא הספיקה להוסיף עוד אחת. 48 אלף כרטיסים, וזה עם אוברול ב-30 שקל, לא עם תקציב של 40-45 מיליון דולר.
אלא שבעוד הסיבות להחרמה של האולטראס ידועות, גם הקהל שהגיע להיכל לא באמת הזכיר את האווירה המטורפת שאוהדי הפועל ידעו לעשות בדרייב אין, שלא לדבר על ימי אוסישקין הלוהטים. יציע עידוד קטן נולד מאחורי הסל בשערים 5-6, אך הוא לא באמת הצליח להלהיב את ההיכל. האווירה הזכירה יותר משחקי תיכונים, בעיקר בגלל ההתעקשות של הקהל לעודד רק את שחקני הבית בר טימור, ים מדר ותומר גינת.
זה מרגש - וטבעי. גם בשנות השושלת הגדולה של מכבי תל אביב הקהל נהג לעודד בצורה מופרזת סמלים מכביסטיים כמו דריק שארפ וגיא פניני - אלא שזה מעולם לא בא על חשבון עידוד לשאראס, פארקר או וויצ'יץ'. בפועל התחושה בהיכל הייתה כאילו האוהדים הגיעו למחות נגד הקבוצה שלהם (שהגיעה למשחק, כאמור, מהמקום הראשון ביורוליג) במקום לעודד אותה. עוד לפני שריקת המשחק הניפו אוהדים שלטים בעברית וביוונית שקוראים לשיתוף של השחקנים הישראלים - בעוד השחקן הלא-ישראלי היחיד על הפרקט שקיבל עידוד היה צ'יקו, הבלם הברזילאי של קבוצת הכדורגל של המועדון שכבש את השער שעצר את הרצף ההיסטורי ללא ניצחון בדרבי.
כעיתונאי, ובעיקר כאוהד צהוב, ראיתי מאות משחקי כדורסל ביד אליהו. נכחתי במשחקים היסטוריים כמו נס ז'לגיריס וגמר היורוליג של 2004 לצד משחקי ליגה זניחים. אני מעולם לא זוכר אווירת נכאים כזאת ביציעים. למעשה, אני זוכר משחקי אימון של מכבי תל אביב נגד מכבי דרום מול כמה עשרות אוהדים משועממים (כמוני), כולל משחק כזה בו ראיתי לראשונה נער רזה ומלא כישרון בשם עודד קטש - משחקים כאלה ששומעים את חריקות הנעליים על הפרקט ואת הצעקות של השחקנים אחד לשני - ובכל זאת גם במשחקים האלה הייתה אווירה יותר טובה מאשר במשחק אמש של הפועל. זו לא עקיצה של מכביסט נגד הפועל. למעשה להפך, זה היה די מבאס, ואף אירוני במיוחד לאור העובדה שהמשחק התחיל עם נגינה ברמקולים של ההמנון "לעולם לא תצעדי לבד הפועל תל אביב".
אחרי שבמחצית הראשונה הקהל התעסק בעיקר בקללות לרון חולדאי כאילו היה ארגין עתמאן, המחצית השניה התחילה כשהכרוז של הפועל אמר: "תודה לראש העיר שהלך הביתה". הקהל הגיב בתשואות. מכאן העסק על הפרקט התחיל להידרדר. והאוהדים של הפועל הגיבו בשריקות בוז לאיטודיס כשהחליף את ים מדר. הישראלים וגם הזרים של הפועל הסריחו את הפרקט ברבע הזה, ובשלב מסוים הבאוורים השלימו ריצת 2:23. חלק מהקהל התחיל לקלל את איטודיס, כולל קריאות "אנטיוכוס".
שלוש דקות לסיום, כשההפרש טיפס ל-17 לטובת הגרמנים, הקהל של הפועל התחיל לפנות את היציעים הדלילים ממילא. זו הייתה ההשפלה האמיתית. במשך שנים אוהדי הפועל לעגו לאוהדי מכבי שהם יוצאים מהמשחקים מוקדם (גם בניצחונות), בעוד האדומים היו נשארים לעודד את הקבוצה שלהם גם בתבוסות. נראה שהזלזול באוהדי מכבי היה מוקדם. איך אמר השבוע עופר ינאי בערוץ הספורט? "מתסכל מאוד... אני רואה את מכבי ת"א מקום 14 ביורוליג עם אולם מלא, תפאורה כמו שצריך... אני מסתכל [על היציעים של הפועל] וכואב לי הלב... אני חושב שאלה שהתנתקו מהקהילה צריכים לעשות חושבים... העובדה שהם לא מגיעים זו השפלה להפועל תל אביב".
תמיד לועגים לאוהדי מכבי שיוצאים לפני הזמן... לא חושב שאי פעם בחימום של מכבי ביורוליג היה פחות קהל בהיכל מאשר בשלוש הדקות האחרונות של מוליכת היורוליג (לשעבר?) pic.twitter.com/PgKw6SoTuf
— Amit Slonim (@Slonim) January 29, 2026
בסיום המשחק אמר לי גורם בכיר בהפועל תל אביב שאם הקבוצה הייתה מארחת את המשחק בלי קהל - היא הייתה מנצחת. שאלתי אותו אם לא עדיף במקום לארח ללא קהל פשוט לסיים את המלחמה בין האולטראס לבין עופר ינאי. אותו בכיר חשב רגע ואמר: "לא בטוח שלא עדיף כבר לשחק מול יציעים ריקים". בכיר אחר אמר שהנוכחות של רון חולדאי במגרש במחצית הראשונה היא זו שגרמה לאווירה הרעה והובילה להפסד. זו בעיקר תזכורת שגם גורמים בכירים לפעמים אומרים שטויות.
אפשר לשחק ב"מה היה קורה אם" עד קץ הדורות, אבל בפועל זה רק מקטין מהקריסה המקצועית והמנטלית של איטודיס והשחקנים שלו, ששיחקו כדורסל פשוט נוראי נגד קבוצה מוגבלת מאוד - שפעם אחר פעם טיילה ללייאפים חופשיים כאילו שחקני הפועל מעולם לא שמעו על המושג "דיפנס". נכון, היה עדיף להפועל אם האוהדים שלה אשכרה היו מנסים לדחוף אותה לניצחון - אבל האוהדים הם לא הם אלה שהחטיאו זריקות חופשיות מתחת לסל, והם לא אלה שנתנו לבאוורים לחדור לסל בלי שום מאמץ.
המשבר של הפועל תל אביב הוא קודם כל מקצועי. בסיום המשחק ראיתי את איטודיס מחוץ לחדר ההלבשה כפי שלא ראיתי אותו אף פעם: המום. אם אחרי הפסדים אחרים הוא היה עצבני וחיפש את מי להאשים - הפעם הוא נראה אובד עצות. גם הוא יודע שהקריסה מול פרטיזן הייתה קודם כל מנטלית, אבל ההפסד הביתי למינכן העיד כבר על התפרקות ההירככיה בקבוצה בעקבות היעדרותו של אלייז'ה ברייאנט.
עם כל הכבוד לציונות - אף אחד מהישראלים של הפועל, לרבות ים מדר, לא הולך להביא את גביע אירופה לתל אביב. זה אירוני במיוחד כשצריך להזכיר את זה דווקא לקהל שהתגאה תמיד שהוא "מייצג את הפועל ולא את ישראל". אינני אוהד הפועל, סתם אחד שרואה כדורסל 40 שנה, וכמו כל חובב ספורט אובייקטיבי אני יודע שבשביל להגיע לפלייאוף ולהבטיח את הכרטיס ליורוליג בשנה הבאה הקבוצה צריכה קודם כל את ברייאנט, בלייקני, ג'ונס, מיציץ', אוטורו ומוטלי. ואי אפשר לשכוח את וינרייט בהגנה ואודיאסה על הרים. וכן היא צריכה לקבל הרבה יותר גם ממלקולם.
לא שלישראלים אין תפקיד חשוב - בלעדיהם הפועל לא תוכל לזכות באליפות ראשונה מאז 1969. אלא שנראה שהיעדים השאפתניים האלה פשוט לא מעניינים את רוב אוהדי הפועל. "לא אכפת לנו מבאיירן מינכן", אומר לי אוהד הפועל ביציאה מהמגרש, "אכפת לנו מהזהות של המועדון. ברגע שאנחנו רואים שנותנים לרון חולדאי להיכנס למגרש שלנו ולשבת על הפרקט, אנחנו מבינים שזה לא הבית שלנו וזה לא יכול להיות. מה שווה אפילו זכייה באליפות אם אין לנו בית לחגוג בו?".
בצד החיובי אפשר לציין שלא היו אירועי אלימות באולם, לרבות שירי שואה. אפשר גם לציין שהקהל של הפועל נראה מגוון מתמיד. צעירים, מבוגרים, נשים, ילדים והרבה מאוד חובשי כיפות, בעיקר ביציע המעודד. היה גם רגע קטן, עם פתיחת הרבע הרביעי, שהקהל פתאום התאחד לעידוד מרשים. זה נשמע כמעט כמו יד אליהו המוכר. זה עם השדים שמתעוררים בדיוק כשצריך אותם כדי להפוך את המומנטום. אפשר היה לדמיין את הפוטנציאל של איך זה היה נשמע עם האולטראס באולם מלא ומאוחד. אפשר גם לדמיין את האוהדים שיצוצו להפועל תל אביב אם תגיע לפיינל פור האירופי. תשאלו את שמעון, הרבה יותר קל ופשוט לבנות קהילה דרך הישגים מאשר דרך אידיאולוגיה.
אלא שההתעוררות ביציעים החזיקה פחות משלוש דקות. הגרמנים לא התרשמו מהאוהדים האדומים שמעולם לא נראו מאיימים פחות. אחרי דאנק ענק של הגרמנים, הבוז חזר להיכל, כאשר בשער 4 באולם החלו כמה אוהדים לשיר "איטודיס מת". ארבע דקות ו-44 שניות לסיום המשחק, איטודיס לקח צ'אלאנג' קריטי. בימים כתיקונם אוהדי הפועל היו מחרישים את ההיכל עד שהשופטים היו נותנים לאדומים את הכדור רק כדי להפסיק את הרעש. בפועל: האוהדים פשוט ישבו בשקט וחיכו שהסיוט הזה ייגמר.
שנת 2026 תיזכר כשנה מוזרה מאוד. השנה בה מכבי תל אביב בנתה קבוצת בלהות, אבל הקהל הביתי "המפונק" שלה סחף אותה לניצחונות ביתיים מרשימים (במקביל למחאה מוצדקת מאוד מול בעלי הקבוצה) - בעוד הפועל תל אביב הציגה קבוצת חלומות, אך הקהל שלה בחר להפנות את כל האנרגיות שלו לשמירה על זהות ואידיאולוגיה שהובילו אותם ליובל של כישלונות. אוהדי הפועל תל אביב אוהבים להגיד על עצמם בחיבה שהם "נולדו לסבול", אבל עופר ינאי לא קורץ מה-DNA שלהם. אין לו שום כוונה לסבול. המשבר הזה עלול ליצור כדור שלג שיוביל לעזיבתו - והשנה הזאת תיזכר כשנה שבה הפועל תל אביב בנתה את אחת הקבוצות הטובות ביורוליג, והקהל שלה פשוט בחר לעודד בפרנציפ את גיא פלטין (אחלה גיא פלטין) במקום לתמוך בקבוצה.
בשנה שבה נולד עופר ינאי נולדו גם נייט האפמן אללה ירחמו, התסריטאי האדום דוד ליפשיץ שייבדל לחיים ארוכים, העיתונאי עמרי אסנהיים, כדורגלן העבר האגדי ניר סביליה, המדליסט האולימפי גל פרידמן וגם איימן עודה, דרו בארימור, עדי אשכנזי וחברת מיקרוסופט. דבר אחד משותף לכולם: אף אחד מהם עוד לא היה בתכנון כשהפועל תל אביב זכתה בפעם האחרונה באליפות. לראשונה מאז פסטיבל וודסטוק, הפועל תל אביב בנתה קבוצה שמגיעה לקרב על האליפות כפייבוריטית. ההתעקשות של האוהדים להילחם בעופר - כפי שיילחמו כנראה בכל בעלים עם שאיפות להפוך את הקבוצה ליותר מקהילה רומנטית שמספרת מור"קים על הימים היפים באוסישקין על המים - עלולה להפוך את העונה הנוכחית למפוספסת ביותר בתולדות הספורט המקומי, לא פחות.
בקטנה
אחרי המשחק נרשם מפגש מרגש מחוץ לחדרי ההלבשה בין שמעון אמסלם - 8 לב אדום בדימוס וחבר הנהלה בהווה - לבין אמיר מוטאפצ'יץ', עוזר מאמן באיירן מינכן. השניים העלו זכרונות מהתקופה שהיו יריבים על הפרקט. היה להם את הניצוץ הזה בעיניים שיש לגברים בגיל מסוים כשהם נזכרים בכדורסל האירופי של שנות ה-80 וה-90. הם בטח דיברו על היוגוסלבים של הפועל, ננו מרקוביץ' ורדנקו דובראש, ועל החבר לנבחרת דראזן פטרוביץ', שהמטיר 59 נקודות על הראש של אמסלם הצעיר והאדומים באותו אולם בדיוק.
מוטאפצ'יץ', או כפי שקראנו לו בזמנו, "מוקי", שיחק תקופה קצרה בהפועל ירושלים, אך לפני כן כיכב בקבוצה האגדית של בוסנה סרייבו מהליגה היוגוסלבית. גם המאמן הראשי של באיירן, סבטיסלב פשיץ', כיכב באותה קבוצה. זו הייתה הקבוצה היוגוסלבית הראשונה שהניפה את גביע אירופה, עוד לפני ציבונה, פרטיזן והשושלת האדירה של ספליט. היום? האימפריה הזו מדשדשת ביורופקאפ, המפעל הזניח הזה ששכחתם שלפני 5 שנים זכתה בו נס ציונה. סרייבו היא תזכורת לכך ששושלות גדולות, עם אגדות כדורסל, היסטוריה ומסורת יכולות להיעלם מהמפה. גם קהל אוהדים נאמן אינו תעודת ביטוח. אמסלם ומוקי נפרדו מהשיחה הזאת מחוייכים, אבל יש שתי קבוצות שמשחקות ביד אליהו השנה שצריכות להיזכר בבוסנה סרייבו כסימן אזהרה.