הטקטיקה מנצחת את הדמיון: לאן נעלמו השחקנים היצירתיים?

בעבר, הם היו הסיבה להגיע לאצטדיון. השחקנים היצירתיים - אלה ששיחקו עם דמיון, חוצפה וחופש מוחלט - היו לב ליבו של הכדורגל. דריבל מפתיע, מסירת אומן או רגע של גאונות אישית היו שווים כרטיס. היום, נדמה שמספרם הולך ופוחת. הכדורגל אולי יעיל, מהיר ומדויק יותר מאי פעם - אך גם פחות יצירתי. רונאלדיניו, זינדין זידאן, חואן רומן ריקלמה, פאולו די קאניו - שחקנים שלא שיחקו "לפי הספר", אלא כתבו וביצעו טכניקה וטקטקיה אישית משלהם .הם היו הסיבה שבגללה אוהדים התאהבו במשחק. שחקנים שגרמו לך לעצור נשימה, לקום מהכיסא, ולדעת שבכל נגיעה בכדור משהו לא צפוי עומד לקרות.

"רומנטי". השאלה המתבקשת היא מה קרה ליצירתיות בכדורגל? לקראת כתיבת הספר שלי בנושא "להציל את היכולת היצירתית של המוח בעולם התנועה והספורט" אני מפרסם כתבה זו בכדי להציג תפיסה שמסכנת את הכדורגל ,כאשר התגובה "וואו" הולכת ונעלמת והיא מרכז המשיכה למשחק מלבד השערים .

בעשורים הקודמים, קבוצות נבנו סביב שחקן יצירתי אחד לפחות: "מספר 10" קלאסי שהתפקיד שלו היה פשוט - לחשוב אחרת. מאז הכדורגל המודרני עבר אבולוציה. מערכי המשחק הפכו למדויקים יותר, הקבוצות לוחצות כיחידה אחת, והמרווחים בין הקווים הצטמצמו. המאמן הוא המנצח על התזמורת, והשחקנים הם הכלים. בתוך מערכת כזו, מקום לאלתור אינדיבידואלי הולך ומצטמצם ומספר מצבים אלה הוא קטן וגם כאשר הוא מופיע זו מקריות.

אחת הסיבות המרכזיות להיעלמות השחקן היצירתי היא הניסיון להלביש על כל השחקנים "טכניקה אחידה לפי הספר" כלומר ניסיון לקחת מודל ולשכפל אותו טכנית. דרך זו מוכחת בשנים האחרונות כטעות כי לכל שחקן יש רמת טכניקה אחרת, ולכן יש מקום לבנות בסיס תנועה קואורדינטיבי בכדי לאפשר טכניקה ייעודית לפני מצבים .

תפיסה מיושנת זו ללא השפעת מדעי המוח היום ממשיכה את הדרך של "חזרות אין סופיות" כאשר גם באקדמיות יש תוספת אימונים, אך זהו אימון כמותי ולא איכותי לשפר את הפרט ולתת לו אפשרויות התבטאות שונות בעזרת גיוון אין סופי . עליונות בגיל הצעיר היא ברבגוניות הטכנית ולמשל שימוש בשתי רגליים.

מוכח כי החזרות האין סופיות לא מתאימות לנטייה להיות יצירתי ואף מדכאות ומגבילות שחקנים לחפש את המצב האופטימאלי שבכדוררגל המודרני הוא כמעט לא אפשרי. לא במקרה יש פחות ופחות שחקנים שמנסים לעבור באחד על אחד - שינוי טכניקה עם טקטקיה אישית - וזה נתפס כסיכון.

תורת האימון המודרנית העוסקת גם בתהליך חינוכי אינה מספיק נגישה למאמן, שחייב להבין (לדעתי לא מספיק) כי ההתנסות, גם דרך טעויות, חשובה מאוד בכדי ששחקן יצבור ניסיון במצבים שונים ומשתנים. ההתנסות כפי שהיתה בעבר היתה שלב לפני הלמידה וזה היה חשוב מאוד בהתפתחות היצירתית בגיל צעיר (יש הוכחה כי מטעויות לומדים יותר מביצוע רגיל). אבל כיום יש יותר ויותר דיווח על "פחד מטעויות", בעיקר אצל צעירים, כי כל טעות מלווה בתגובה חריפה. שחקנים לומדים מהר שעדיף לבחור באופציה הבטוחה, גם אם היא פחות מבריקה ומשנה משחק .

אחת הסיבות המרכזיות להיעלמות השחקן היצירתי היא עליונות החשיבה הטקטית כבר מגיל צעיר, כאשר הדעה הרווחת היא ש"טקטקיה מנצחת". מאמנים מעדיפים שחקנים שמבינים שטחים, מבצעים תנועות מתוזמנות ולוחצים ללא הפסקה. שחקן שמחזיק בכדור "יותר מדי", מנסה דריבל ,מנסה לעבור באחד על אחד מיותר או מחפש מסירה מסוכנת - נתפס כסיכון.

הכדורגל המודרני סובל חוסר איזון. כל שחקן חייב להשתתף בהגנה, בלחץ, בסגירת שטחים. היצירתיות, שבעבר פרחה מתוך חופש, נאלצת היום להתאים את עצמה למסגרת נוקשה. בנוסף יש נגישות יותר גדולה לאמצעי בקרה של המשחק ,יותר ויותר סקאוטים מלווים במהפכה הסטטיסטית ששינתה את האופן שבו מעריכים שחקנים.

איבודי כדור, אחוזי מסירה, מרחק ריצה - כל פעולה נמדדת. אך הכלים למדוד יצירתיות הם עדיין לא מספקים (למרות שיש). שחקן יצירתי, מטבעו, ייקח יותר סיכונים ויאבד יותר כדורים. במספרים היבשים זה נראה רע, גם אם בפועל הוא זה שיוצר מצבים ומכריע משחקים. כאיש מקצוע, אני רואה עד כמה המספרים משפיעים על קבלת החלטות. אחוזי מסירה, איבודים, מדדי לחץ. אבל יצירתיות כמעט ולא נמדדת. שחקנים ואפילו רונאלדיניו, שבנו משחק על סיכון מחושב, היו מתקשים להצדיק את עצמם בעולם שבו המספרים קודמים לתחושה.

גם היום, שחקנים נשפטים לא פעם על "כמה הם מאבדים" ולא על "מה הם מייצרים" כך נוצר מצב שבו שחקנים שמשחקים על בטוח, גם כאשר יש בהם גם מהיצירתיות, מועדפים על פני שחקנים מבריקים אך לא צפויים. המספרים מנצחים את הדמיון.

הכדורגל של היום מהיר ואינטנסיבי יותר מאי פעם. הלחץ מתחיל כבר משוער היריבה, והזמן לחשוב עם הכדור התקצר משמעותית. המשחק צפוף יותר ומרחב פתוח הוא מצרך נדיר, והדריבל - שהיה סימן היכר של יצירתיות - הפך למסוכן יותר.

כאשר שחקן מוקף בשניים או שלושה יריבים תוך שניות, היכולת מחייבת לעצור כדור צמוד לרגל , להיות עם ראש/ראייה מרחבית לפני וגם אחרי ולחשוב מהר - קשה יותר. היצירתיות זקוקה לקואורדינציה גבוהה יותר, אחרת אין שקט עם הכדור. הכדורגל המודרני מציע "רעש" מתמיד כאשר אין איזון לקואורדינציה והבסיס הוא מהירות ולחץ מתמיד המחייב כושר גופני גבוה גם על חשבון היצירתיות .

האימון בגילאים הצעירים הוא בעיקר תהליך פיתוח השחקנים, כאשר הבסיס הקואורדינטיבי הכללי בעבר היה קיים ברמה גבוהה יותר והיום הבסיס הכללי פחות טוב מה מוביל ליכולת אישית נמוכה יותר מהעבר. במקביל יותר ויותר חושבים כיצד "הטקטיקה הקבוצתית" תנצח, כאשר שוכחים כי הטקטיקה הקבוצתית ללא הטקטיקה האישית מוזנחת ובמרכז משמעת טקטית, מה שמחייב הבנת משחק ושמירה על מבנה. ילדים לומדים לעמוד נכון ו-"לעשות נכון" במקום "להעז" ולשנות. לעיתים, הכישרון הטבעי נבלם בשם הסדר והארגון.

עדיין ולמרות הכול, היצירתיות לא נעלמה לחלוטין. היא פשוט נשארה לשחקנים בודדים, תלויה בשחקן ובאופיו ובמאמן שמאפשר גם אחרת. אך המצבים היצירתיים הופכים פחות ופחות כמותיים. אחרים טוענים כי היצירתיות לבשה צורה אחרת. שחקנים כמו ליאו מסי, קווין דה בראונה או ניימאר מוכיחים שגם בתוך מסגרת טקטית ניתן להיות יצירתי - אך במחיר של התאמה מתמדת לדרישות המשחק. היצירתיות של היום מתבטאת במסירה חכמה בין קווים, בתנועה ללא כדור או בקריאת משחק יוצאת דופן - פחות בקסם החופשי של פעם.

מהעיניים שלי, כאיש תורת האימון החדשה, מומחה בקואורדינציה וקוגניציה בספורט, מלווה מאמנים ושחקנים בכירים ויועץ מדעי במועדונים מובילים, בישראל אנחנו בכיוון הלא נכון. הכישרון קיים ובשפע - אולי לא כמותית כמו בברזיל או ספרד, אבל בהחלט קיים. הבעיה היא שבשלב מוקדם מדי אנחנו מנסים "ליישר" את השחקן.

"מכבים" ילדים יצירתיים כי הם לומדים מהר מאוד שדריבל מיותר יוביל לצעקות מהספסל, ושמסירה בטוחה עדיפה על ניסיון מיוחד. במקום לטפח שחקנים בסגנון יוסי בניון, חיים רביבו או איל ברקוביץ' - כאלה שחשבו מחוץ לקופסה - והצליחו בחו"ל. דווקא כאן היצירתיות הייתה תמיד נכס. לא היינו חזקים יותר, לא מהירים יותר ולא טקטיים יותר - אבל היו לנו שחקנים שידעו לשחק כדורגל.

אלי אוחנה, מוטל'ה שפיגלר - שחקנים שלא גדלו לפי ספר, אלא לפי אינסטינקט. הם שיחקו מתוך חופש, לעיתים גם מתוך חוסר סדר, אבל עם יכולת לשנות משחק ברגע אחד. כיום, כשאני מסתכל על שחקנים ישראלים צעירים ומבוגרים כאחד, אני רואה פחות חופש. שחקנים מוכשרים כמו מנור סולומון, עומר אצילי או דור מיכה מראים שיש יצירתיות - אבל גם הם נדרשים להתאים את עצמם למסגרת הרבה יותר נוקשה, בארץ ובוודאי באירופה.

הכדורגל הישראלי, שמראש נאבק בפערים פיזיים וטקטיים מול אירופה, מוותר לעיתים גם על היתרון היחסי שכן יכול להיות לו - יצירתיות וחוצפה חיובית .החריגים שמוכיחים שאפשר אחרת כיום הם סולומון וגלוך.

בסופו של דבר, השאלה אינה רק לאן נעלמו השחקנים היצירתיים, אלא איזה כדורגל אנחנו רוצים לראות - ואילו כדורגלנים אנחנו מגדלים. האם אנחנו מוכנים לחיות עם טעויות כחלק מהדרך לגדולה או שנעדיף סדר גם במחיר של ויתור על הקסם? חשוב לשמור על זהירות, כי אנחנו מבטלים את הייחודיות שלנו, שם אנחנו יכולים להיות טובים בדיוק כמו היפנים.

בכל זאת, בנימה אופטימית יש יוצאים מן הכלל בעולם . מסי הוא ההוכחה הגדולה מכולן ששחקן יצירתי יכול לשרוד - ואפילו לשלוט - בעידן הטקטי, אם הוא מספיק טוב ומוכן להתאים את עצמו. גם דה בראונה מראה שיצירתיות יכולה לבוא דרך מסירה ולא רק דריבל. אבל אלה חריגים. רוב השחקנים היצירתיים נאלצים "להתיישר", או נעלמים בשוליים. שאלה של זהות, לא רק של כדורגל.

כמי שחי את המשחק מבפנים, דבר אחד ברור לי: כדורגל בלי יצירתיות אולי מנצח משחקים - אבל הוא מפסיד את הלב .כדורגל בלי יצירתיות הוא אולי יעיל יותר - אבל הוא גם פחות מרגש. ובשביל רבים מאיתנו, הרגש הוא כל הסיפור.

הכדורגל המודרני אולי יעיל יותר, אך רבים מהאוהדים מתגעגעים לרגעים החד־פעמיים, לאי־הוודאות, לשחקן שיכול לשבור שיטה במהלך אחד. השאלה שנותרת פתוחה היא לא רק לאן נעלמו השחקנים היצירתיים - אלא האם הכדורגל עצמו מוכן עדיין לקבל אותם.