רציתי לכתוב את הטור הזה בשבוע שעבר. בעצם, לא בדיוק את הטור הזה, כי בשבוע שעבר עוד היינו בתוך 12 השנים הצהובות. טור קצת אחר רציתי לכתוב. למה בשבוע שעבר? כי אז התחילו הזימזומים, הקיטורים והמירמורים על זה ש"ברדה לא מספק את הסחורה" וש"הקבוצה לא מאומנת" וש"צריך עוד חלוץ, קשר, בלם, אפסנאי ומביא כדורים" ושספרא יזיז את עצמו ויתחיל להשקיע בקבוצה כמו שצריך.
כל זה קרה בגלל ההפסד למכבי בפנדלים בדרבי הגביע. הפסד צורב, כואב, לא מחוייב המציאות. כנהוג במקומותינו. וכרגיל, כולם יודעים להצביע על האשמים. רשימת הבועטים היתה לקויה, למה ברדה לא נתן לקרייב לבעוט את הפנדל המכריע (אולי כי קרייב חשש?), למה לא ניצחנו עוד קודם, מכבי שיחקו בעשרה שחקנים, צריך מאמן בעל שיעור קומה, צריך בעלים בעל שיעור קומה, צריך חלוץ בעל שיעור קומה, צריך שיעור קומה.
אז אתמול, מיד אחרי אישור הגול של צ'יקו, קיבלנו, כולנו, שיעור בשיעור קומה. זה אחרי שהתאוששנו מהקומה האישית שלנו. קומה במובנה הרפואי, כן? איך אומרים בכדורגל? הטבלה אינה משקרת. אנחנו במקום רביעי, נקודה פחות ממכבי, וזה קורה למרות שעלובי החיים מההתאחדות והמינהלת הורידו לנו 2 נקודות ופסקו לנו הפסד טכני בדרבי, אחרי שבשנה שעברה עוד שיחקנו בליגה השניה, אחרי ששני השחקנים הכי טובים שלנו (טוריאל ומאיימבו) חסרו אתמול, אחרי ששיחקנו מול 20 אלף צהובים רועשים ואחרי שבכלל לא התייצבנו למשחק. כלומר הקהל (הטוב בעולם, נקודה) שלנו התייצב. השחקנים, פחות.
מבחינה כמותית, לא היה בדרבי האחרון וההיסטורי הזה שינוי אמיתי: גם בו, כמו בקודמו, "ברדה לא סיפק את הסחורה". והיה אפילו ברור יותר שחסרים לנו חלוץ, בלם, קשר, מגן ושוער, וזה שספרא לא משקיע מספיק זעק לשמיים וזה שהקבוצה חלשה להחריד הודגם לאורך המשחק כולו. כלומר, לאורך 91 הדקות הראשונות שלו.
אבל אז, אחרי שהגולל נסתם עלינו, אחרי שגם מבטי הייאוש דעכו, בשלוש הדקות האחרונות בהחלט, הכל השתנה. למה? כי ככה זה בכדורגל. זו הסיבה שזה הספורט הפופולארי ביותר בעולם, בפער. הכדורגל לא מעניין יותר מענפים אחרים. להיפך, הוא מעניין פחות, קצבי פחות, משוכלל פחות. הפואנטה היא שהכדורגל הוא הענף הכי בלתי צפוי, הכי מטורף, היחיד שבו הכל יכול לקרות בכל רגע נתון ופערי איכות עצומים יכולים להימחק בן נגיחה מוצלחת או עירבוביה מוצלחת או נגיחה ועירבוביה שבאות זו אחר זו עמוק בזמן הפציעות והופכות את הלוזרים לווינרים, את הקבוצה החלשה לזו העוצמתית ואת 12 השנים הצהובות להסטוריה.
צריך סבלנות בכדורגל. צריך אורך רוח בכדורגל. צריך זמן, צריך אמונה, צריך עצבים חזקים וצריך לדעת לפרגן. ספרא עושה בהפועל מה שמיטש גולדהאר עשה במכבי, כמעט אחד לאחד. לו לקח 4 שנים להביא אליפות ראשונה למכבי, אחרי שרכש את המועדון. אבל הוא רכש אותו בליגת העל. ספרא קיבל אותו בליגה השניה. אם לא ניקח אליפות עד 2029, אפשר יהיה להגיד לספרא שיש לו מה ללמוד מגולדהאר. נדמה לי שבינתיים, הוא מקדים את הלו"ז.
העובדה שהפועל תשחק השנה, כמעט בוודאות, בפלייאוף העליון, היא לא פחות מנס. העובדה שיש לה אותו מספר נקודות כמו למקום השלישי, אותו כנ"ל. הסגל של הפועל רחוק מהסגל של מכבי ת"א, מכבי חיפה, ב"ש או בית"ר ירושלים. זו קבוצה חדשה, קבוצה בבניה, שלד שממתין לחומרי הגלם, הגימור, הצבע והטאץ' שיהפכו אותו למגדל.
אליניב ברדה הוא זה שקיבל את הקבוצה הזו בשנה שעברה בירכתי מרכז טבלת הליגה הלאומית והדהיר אותה ברצף משוגע של נצחונות רצופים לליגת העל מהמקום הראשון. השנה הוא בצמרת. ועדיין, הצקצוקים מצטקצקים והגבות מורמות. למה? כי אין לנו משהו טוב יותר לעשות. כי אנחנו תמיד יודעים טוב יותר מכולם מה באמת צריך לעשות. איזה שחקן באמת צריך להביא. באיזו טקטיקה באמת צריך לנקוט ומי באמת צריך להיות זה שיבעט את הפנדל המכריע.
אני לא הולך למשחקים שמכבי מארחת, אלא בנסיבות מיוחדות. לצערי הרב, אתמול לא הבנתי עד כמה הן מיוחדות, הנסיבות. אלונה ייצגה את המשפחה בשער 5 ולגירסת אמא שלה, יכול להיות שיש מצב שהיא חזרה עם כמה שברי כסאות הביתה, לפנות בוקר. אני צפיתי במשחק עם איתי הבכור, ואביגיל הקטנה שהצטרפה. צפיתי ובכיתי.
בסוף, למרות שאני משחק אותה "קול", ולמרות הציניות, ולמרות זה שאני יודע להכיל הפסדים ולא לוקח ללב ומדחיק ושוכח ומתקדם הלאה כפי שעשיתי ב-29 הדרבים האחרונים, בסוף זה היה אחד הרגעים, אם לא הרגע. זה לקח אפילו את הדקה ה-92 ההיא בטדי. זה היה מתוק מדבש, גדול מהחיים, מופלא מהנצח עצמו. בדקה ה-91 אתה מפסיד עוד דרבי, בדקה ה-94 ניצחת דרבי אחרי 12 שנה. מנצ'סטר יונייטד מעלי אקספרס, אבל שלנו.
בסוף, זה פשוט: בהפועל בונים קבוצה. עושים את זה, לשם שינוי, בסדר הנכון, בקצב הנכון, בניהול הכי נכון. גיא פרימור הוא מנהל משכמו ומעלה, בדיוק כמו צחי רייכנשטיין של הכדורסל. הבעלים של הכדורגל, אדמונד ספרא, עובד לאט יותר ושיטתי יותר מהבעלים (המרתק לכשעצמו) של הכדורסל, עופר ינאי, שהסתער על המשימה כמו מפציץ בי-2 בדרך לאיראן.
בשני המקרים, מדובר בשני ניסים מופלאים שאירעו לשתי הקבוצות הבכירות של הפועל ת"א כמעט במקביל. ולכן, ההצעה הפשוטה שלי היא להתאזר בסבלנות. גם מול משבר כזה או אחר בכדורסל (שם הקבוצה מובילה עדיין את היורוליג ואת הליגה שלנו) וגם מול יכולת לא משכנעת של הכדורגל. כי בסוף, כפי שכבר נכתב כאן, הפועל מעל הכל, הדרבי מעל הכל, אנחנו לא אוהדי נצחונות, אין לנו עניין להיות הרוב, אנחנו מתים על זה שאנחנו מיעוט, אבל אנחנו מיעוט מופלא. אה, ועוד משהו קטן: תל אביב אדומה. לגמרי אדומה. כל השאר כבר יסתדר מעצמו.