רגע לפני פתיחת הדרבי התל אביבי אמש (שני), עלה על כר הדשא בבלומפילד שי סידי, הכרוז של מכבי תל אביב - ואמר כמה מילים מרגשות על רן גואילי, לוחם היס"מ שגופתו חולצה מרצועת עזה והושבה לישראל. אצטדיון שלם מחא כפיים. "כולנו משתתפים בצער המשפחה", אמר סידי, ועשרות אלפים, אדומים וצהובים, התחברו לרגע לגוף אחד. "היום, לראשונה, מאז 2014, אין עוד חטופים בעזה", הוסיף סידי עובדה שנשמעה לרגע כמו עקיצה. העולם הספיק להתהפך כל כך הרבה פעמים מאז 2014. מהפכות, מלחמות, חטופים שנלקחו ממיטותיהם והוחזרו לביתם - חלקם היו אתמול ביציע בבלומפילד. רק דבר אחד לא קרה מאז - הפועל לא ניצחה בדרבי התל אביבי.
היה ברור שהרצף ההיסטורי של מכבי יסתיים במשחק היסטורי. לא סתם דו-קרב פנדלים. לא איזה 0:1 מפרק אחרי משחק בשליטה אדומה - אלא בקאמבק מהחלומות (או מהסיוטים) סטייל גמר ליגת האלופות ההוא מ-1999. מכבי בתפקיד הבווארים ששולטים במשך 89 דקות ואז קורסים בסיום. הפועל בתפקיד השדים האדומים שמסרבים להיכנע. עומרי אלטמן בתפקיד אולה גונאר סולשיאר שנכנס בדקות הסיום וכובש בזמן הפציעות.
זה התחיל כמו כל דרבי בשנים האחרונות עם מופע פירוטכניקה שמנע את פתיחת המשחק. הפעם זה קרה רגע אחרי השריקה לפתיחת המשחק, דבר שגרם לתוספת זמן של 13 דקות במחצית הראשונה. מעבר לסירחון של העשן, קשה שלא לחשוב על כל הישראלים הטובים שנכנסו בשנתיים האחרונות למעגל הפוסט טראומה - וגם על אלה שהיו שם לפני - שנאלצים להתמודד עם קולות נפץ מיותרים במשחק כדורגל. למה בעצם? אירוני במיוחד השילוט הבולט בבלומפילד שמודיע כי אסור לעשן בכל חלקי האצטדיון. סיגריות אסור - ובצדק - אבל פצצות עשן מצחינות זה סבבה?
אלא שאחרי שהעשן התפזר התחיל עוד דרבי חד-צדדי לטובת הבחורים בצהוב. המחצית הראשונה הייתה בשליטה מוחלטת של מכבי תל אביב, כולל שער יתרון מוצדק של הקפטן דור פרץ. אלא שבהמשך המשחק - ובעיקר במחצית השנייה המשמימה - מכבי התעקשה להציג את כל הבעיות שהביאו אותה למרחק כל כך גדול מפסגת ליגת העל. כדורגל שבלוני, חסר מחץ והתמסרויות לרוחב שיכולות להוציא מטבח מכליו. כולם רואים את זה, חוץ מהצוות המקצועי של הצהובים כנראה.
הקלישאה הישנה אומרת שקבוצה שלוחצת ולא מצליחה לתרגם את הלחץ לשערים בסוף סופגת. קלישאה אחרת אומרת שלדרבי חוקים משלו. אלטמן היה שם כדי להזכיר שלפעמים - הקלישאות נכונות. שער הניצחון של צ'יקו, לעומת זאת, היה הכל חוץ מקלישאתי. תזכורת לסיבה שאנחנו כל כך אוהבים את המשחק הזה, שהכל יכול לקרות בו. האוהדים האדומים חיכו 12 שנה בשביל הרגע הזה. הצהובים חגגו בזמן הזה עם חמישיות, אליפויות, גביעים - אפילו קיבלו דרבי כמשחק הכתרה, אבל אין יותר הפועל מלגנוב ניצחון בדרבי בדקה ה-94 אחרי אחד המשחקים הכי חלשים שלהם העונה. במילים אחרות: פירקו אותם. עלי מוהר היה גאה.
בסיום המשחק בצד הצהוב לא היה כאב או עצב, ואפילו לא הלם - אלא זעם. בשיר המפורסם ששרים בבלומפילד מספרים על כך שגם בעוד מיליון שנה יספרו על התקופה הזאת. זה נכון. זה היה אחד העשורים הגדולים בתולדות מכבי תל אביב, אם לא הגדול שבהם. ולבטח העשור הכי חד צדדי בתולדות היריבות העירונית. ומצד שני, כולם ידעו שמתישהו הרגע יגיע, והפועל תיקח דרבי (הז'רגון העירוני מדבר תמיד על "להביא" את הדרבי או "לקחת" אותו. זה תמיד מעבר לניצחון או הפסד).
בשוך הקרבות, הצהובים חזרו הביתה עם הפנים בין הידיים, גם הפעם, כמו בשיר ההוא של משינה, על יום הסגריר שנגמר בהפסד צהוב, זו יכולה להיות נקודת השפל שממנה מכבי תל אביב תצא לדרך חדשה. הזעזוע הכל כך מתבקש בעמדת המאמן היה אמור לקרות כבר בנובמבר, אבל התפרעות מטופשת ואלימה של מספר אוהדי מכבי מחוץ לבית של לאזטיץ' גרמה למיטש גולדהאר להתעקש "לתת גב" למאמן שכבר הודיע שהוא עוזב. ההזדמנות השניה שהוא קיבל נגמרה אתמול.
יש על השולחן עדיין על מה להילחם בעונה הזאת, וברור שהסרבי הוא לא זה שיכול להוביל את החבורה הזאת לקרבות הבאים - ובטח שלא להיות חלק בבניית הקבוצה לעונה הבאה. אף אוהד לא רוצה להפסיד בדרבי, אבל יכול להיות שבדיעבד עוד יתברר שההפסד הזה היה בדיוק מה שהצהובים היו צריכים כדי להתחיל את מלאכת הזעזוע שהקבוצה הזאת כל כך זקוקה לו.