רוח מדרום: מדוע מגיעים לאחרונה לישראל יותר כדורגלנים מדרום אמריקה?

ביום שלישי הודיעה בית"ר ירושלים על החתמתו של חאסונד גונסאלס, חלוץ קולומביאני בן 26 המגיע בהשאלה מאלווייז רדי הבוליביאנית. גונסאלס, שהצטרף לבן ארצו בריאן קרבאלי בבירה, הפך לשחקן ה-13 מדרום אמריקה בליגת העל העונה.

בין אותם 13 שחקנים (המשחקים בשמונה קבוצות שונות) ישנם כאמור שני קולומביאנים, בנוסף לתשעה ברזילאים (ונטורה, הייטור, פדראו, שיקו, פלקאו, דאבו, פראיזו, רמירס וטננבאום), ונצואלני אחד (אנדרדה) ופרואני אחד (אוגריסה).

החל מימי הזוהר של גוסטבו בוקולי ודאגלס דה סילבה, דרך שמות כמו רוברטו קולאוטי וגיז'רמו ישראלביץ', ועד כוכבים עכשוויים כמו לוקאס ונטורה ואוגריסה - דרום אמריקאים רבים כיכבו בישראל והזריקו לאורך השנים "דם לטיני" חם לליגה שלנו.

זה ברור שאנחנו, כצופים, אוהבים את השחקנים הדרום אמריקאים בזכות הסגנון, הלהט והטכניקה הייחודית שלהם. אולם מה מושך אותם להגיע דווקא לכדורגל הישראלי? אם בעבר הקבוצות הישראליות עוד ייצגו אותנו בכבוד במפעלים האירופיים, לאחרונה היתרון הזה כמעט ולא קיים (מלבד במכבי תל אביב). אז מה בכל זאת גורם להם להגיע לשחק כאן למרות המצב הביטחוני?

אין תשובה פשוטה לשאלה הזו, אך הסיבות המרכזיות נעוצות בדרום אמריקה עצמה. המצב הכלכלי הרגיש ביבשת בעשור האחרון גרם להיחלשות כלכלית של מרבית הליגות המקומיות (מלבד הליגה הברזילאית).

לדוגמה, הליגות בארגנטינה ובאורוגוואי, שנחשבו בעבר למעצמות יבשתיות, מתקשות כיום להתחרות מבחינה פיננסית בהשוואה למצבן לפני שניים או שלושה עשורים. נוצרה סיטואציה שבה ליגת העל מסוגלת להציע משכורות גבוהות יותר ממספר לא מבוטל של קבוצות בליגות הבכירות בדרום אמריקה. בעקבות זאת, נפתחה הגישה לשכבות חדשות של שחקנים שבעבר לא היה ריאלי להביאם.

מנגד, המצב בברזיל הפוך. הליגה המקומית השתפרה מאוד מבחינת איכות וחוסן כלכלי, וקבוצה ישראלית תתקשה מאוד להחתים שחקן מהליגה הראשונה שם. הסיכוי היחיד הוא לנסות "לדוג" שחקנים מקבוצות שצפויות לרדת ליגה (כפי שקרה במקרה של שיקו ואנדרדה).

עם זאת, הקושי הזה מייצר הזדמנות: הרמה בליגה השנייה בברזיל השתפרה פלאים, בעוד רמת החשיפה שלה נותרה נמוכה יחסית. זה מאפשר למשוך שחקנים איכותיים שמסכימים להגיע עבור שכר הוגן והסיכוי לשחק במפעל אירופי בעתיד (כמו במקרה של פלקאו ודאבו).

בנוסף, למרות המצב הכלכלי, ישנה צמיחה מסיבית באיכות ובכמות של אקדמיות הנוער בדרום אמריקה. כיום יש הרבה יותר שחקנים בכל שנתון, מה שיוצר תחרות אדירה על כל מקום בסגל הבוגר. השחקנים "מתפזרים" ברחבי העולם ומחפשים ליגות אלטרנטיביות בתקווה למצוא מסלול עוקף לליגות הגדולות.

עולם הכדורגל הופך לפתוח יותר והחומות המסורתיות בין היבשות נופלות. קל יותר היום למשוך שחקנים לשווקים כמו ישראל, אך החשש מהמצב הביטחוני הנפיץ עדיין קיים.

אחת הדרכים האפקטיביות להתמודד עם החשש הזה היא "עדות ממקור ראשון". ככל שיעברו כאן יותר דרום אמריקאים, כך יהיו יותר שגרירים שיוכלו להרגיע שחקנים פוטנציאליים לגבי החיים בארץ. סביר להניח ששיקו אלבס, למשל, התייעץ עם חבריו לקבוצה בספורט רסיפה - אליסון דוס סנטוס (אקס מכבי חיפה) וראמון מנזס (אקס מכבי תל אביב) - לפני שהשתכנע לעבור להפועל תל אביב.

גם סיפורי הצלחה הם כלי שיווקי קריטי. הדוגמה העדכנית ביותר היא ווסלי פטאצ'י. הכישרון הצעיר שהגיע מסנטוס למכבי תל אביב, התאקלם במהירות והפך לאחד השחקנים הטובים בליגה. המכירה שלו לאלקמאר בסכום שיא אותתה לשוק הדרום אמריקאי שישראל יכולה לשמש כ"ליגת פיתוח" משתלמת בדרך לאירופה.

שחקני עבר יכולים גם הם לסייע. פאביו ז'וניור, ששיחק בהפועל תל אביב וכיום משמש כפרשן מוכר בערוץ "גלובו" הברזילאי, מתבטא תמיד בצורה חיובית על הכדורגל הישראלי בפני מיליוני צופים - יחסי ציבור נהדרים לליגת העל.

לצד האופטימיות, ישנם גורמים מרתיעים. שחקנים שחוו חוויה מקצועית שלילית, כמו מתאוזיניו (אקס בית"ר) שסיפר כי סבל מדיכאון בארץ, או ריקארדיניו (אקס מכבי חיפה) שכמעט לא שיחק, עלולים להרתיע אחרים.

בעיה נוספת היא חוסר הסבלנות הכרוני של האוהד הישראלי. שחקן זר זקוק לזמן התאקלמות לתרבות, לשפה ולטקטיקה שונה. הדרום אמריקאים רגילים לחופש יצירתי, בעוד שבישראל המאמנים דורשים משמעת טקטית קפדנית ופחות סובלניים לאלתורים. רבים מאוהדי מכבי תל אביב, למשל, קראו לשחרר את פטאצ'י כבר אחרי חודשיים. אירועים כמו מסיבת העיתונאים בה התלוצצו ליאור רפאלוב וברק בכר על חשבונו של דייגו פלורס, משדרים אף הם מסר צורם לעולם.

נקודה מעניינת היא שרבים מהשחקנים הללו מגיעים מאזורים מוכי פשיעה אלימה, ולכן יש להם פחות רתיעה מאזורי עימות בהשוואה לאירופאים. אולם, המכשול הגדול ביותר הוא פוליטי. ז'אירו סבירסקי, מאמן ברזילאי-ישראלי (לשעבר בבני סכנין), מסביר: "הבעיה היא לא המלחמה, אלא האיסור של מדינות מוסלמיות מסוימות להעסיק שחקנים שעברו בישראל. זה גורם לשחקנים לחשוש להיות 'מסומנים' ולאבד שווקים במפרץ".

הגלובליזציה היא תופעה בלתי הפיכה. זו הזדמנות פז לשפר את איכות הליגה שלנו, אך זה תלוי באופן שבו נתייחס לזרים שיגיעו. כפי שמסכם סבירסקי: "החוויות של השחקנים הנוכחיים בארץ הן אלו שיעודדו או ירתיעו את הגעתם של שחקני העתיד".