כבר לא חשבנו שיש עוד דרך להפסיד בדרבי שבה עוד לא הפסדנו. חמישיות, מהפכים, גמר גביע, הכל כבר עברנו. אבל הפועל תל אביב שוב מוכיחה שבכל הנוגע להפסדים בדרבי, היא הקבוצה היצירתית בעולם. זה התחיל לא רע, 8 דקות שבהן הצלחנו להיראות כמו קבוצת כדורגל, שאחריהן הגיעו 37 דקות של מבוכה. כן, הייתי מובך להיות אוהד הפועל תל אביב ביציע. הפועל הקדימה את פורים והתחפשה לבני ריינה.
כל בילד אפ נגמר בכדור חוץ למכבי במקרה הטוב. לפרקים זה היה אירוע קשה מאוד לצפייה, קיבעון מחשבתי שגורם לך לתהות למה בכלל נולדת. מחצית איומה של קבוצת כדורגל פחדנית, אנמית, שלא מאמינה בעצמה ולעצמה, של מאמן מקובע וחסר מעוף.
הגבנו מהר מאוד לשער שלהם. זה הפיח תקווה, דווקא אחרי המחצית האיומה. הבנו שהם פגיעים ושער זה לא בשמיים. רוי רביבו החליט גם הוא להצטרף לחגיגת הפורים והתחפש לסנטה קלאוס, אחרי שחילק לנו שער הוא הגיע לסיבוב שני עם אדום שדי סידר לנו את המשחק.
בשונה ממשחקים אחרים, דווקא הפועל נראתה טוב מול עשרה שחקנים, תקפה, שלטה, מכבי לא ניסתה כמעט להתקרב. עם זאת, אפשר לתת לברדה נקודות זכות על הסגל המזעזע שעמד לרשותו, זו תקופה מחרידה של פציעות והרחקות והרשימה עוד ממשיכה להתעדכן - ועדיין, מול המכבי הזאת, בעשרה שחקנים הפועל תל אביב חייבת לתת גול, חייבת!!
אליניב ברדה והפועל תל אביב יודעים לשים גולים. הם מוכיחים את זה כבר שנתיים. אבל לא יכול להיות שמול קבוצה כזו, בעשרה שחקנים, אנחנו לא מצליחים לכבוש שער. לא יכול להיות.
הראש שלנו מכביד על הרגליים. לא היה צריך יותר מהשפיץ של הנעל כדי לנצח את זה ב-90 דקות. אבל דניאל דאפה, הבחור החביב הזה, לא מצליח לעשות את התפנית בראש ולהבין שהוא משחק בפאקינג הפועל תל אביב. לדחוף את הרגל לכדור, לחיות את המשחק, להיות קרוב לאירועים. הוא יכול להיות אלוף העולם בכיבוש מחמישה מטרים אבל הוא פשוט לא דוחף את הרגל. אפשר להשתגע.
ופלקאו, ששוב מוכיח שהוא השחקן הטוב בהפועל תל אביב, לא יכול לרדת בשום שלב מהמגרש, בטח כשהמחליף שלו זה ארי כהן. די עם זה בבקשה, לא משם תבוא הישועה.
ולא מספיק שתפסיד - גם תאבד את הקפטן שלך עם שבר בעצם הבריח, תוסיף עוד שחקן הרכב לרשימת הפצועים. וזה לא נגמר בכלל, יש עוד פנדלים, וכמה זה קשה, המליקה הזה כל הזמן קופץ לכיוון הנכון ואסף צור לא באיזור המשוער.
אבל זה בא. התקרב. תפסת את הבלם המג'נון שלהם בעוד רגע של שיגעון, הנה זה מגיע. רק רוטמן יגלגל את הכדור פנימה וזה נגמר. שתיים עשרה שנה, של סבל, מועקה, חרדה והשפלה נגמרות להן, בהנפת רגל אחת הכל נגמר, יוצאים לדרך החדשה, הקללה מוסרת והפועל תל אביב שוב גדולה. אבל זה כמובן לא קרה.
הפועל כדרכה, מוכיחה שאין עוד אחת כמוה בעולם, שהיא על פסגת האולימפוס של הלוזריות. ולירן רוטמן, שלא זכה ליחס מאליניב ברדה מאז חודש אוגוסט, עובר פריחה מחודשת בחודשי החורף בהפועל תל אביב, אבל האם לירן רוטמן הוא זה שצריך לקחת את הכדור החמישי? האם הוא האיש המתאים? הרי כבר ראינו איך החמיץ ברשלנות בלאומית נגד רמת גן, אז למה שזה יעבוד בבמה הכי מלחיצה שיש לכדורגל הישראלי לנצח?
ולמה קראייב לא בעט? הוא ביקש או התבקש? כי אם ביקש, שיעלה על המטוס ויזדכה על הציוד. אבל אם התבקש, אז מי שקיבל את ההחלטה שיקפל את הדברים בוולפסון ויילך הביתה. שחקן זר, שמקבל סכומי עתק, שהוכיח שיש לו קרח בוורידים, בשער משמעותי נגד בית"ר בדקה 90 ושער מכריע נגד ריינה בדקה ה-88, איך יכול להיות שהגוליבר הבולגרי לא לוקח את הבעיטה הגדולה ביותר בקריירה שלו, ממה יש לו לפחד? לא לבעוט גרוע עשרות מונים מלהחטיא.
ואליניב ברדה, מה איתך? שלם עם ההחלטות שלך במשחק הזה? קראתי שאתה היית אחראי למצבת הבועטים, אתה היית שחקן שעמד ברגעים משמעותיים מזה, אתה לא יודע איך לקבל את ההחלטות הנכונות בשביל לנצח? זה לא זורם לך בוורידים מי האיש שצריך לעמוד בפנדל החמישי מול מליקה ולגמור את הסיפור? מה נסגר איתך למען השם, אנחנו מושפלים פעם אחר פעם בכל משחק מול קבוצה שקוראת עלינו תיגר.
לא אליניב ברדה יהיה זה שיצעיד את הפועל תל אביב לגדולתה, זה כבר ברור. אבל האם הוא מספיק להווה? אני כבר לא בטוח בזה בכלל.
12 שנה עמדו לי מול העיניים, ראיתי כל חמישייה, כל מהפך, כל שער ובעיטה, הכל עמד לנגד עיניי ועמד לחלוף. אבל שוב, הפועל תל אביב בדרכה שלה, כמו שרק היא יודעת, מובילה אותי לקבר של עצמי. במקום לעמוד מתחת לחופה ולהתחתן עם הרגע, כל מה שרציתי זה לקבור את עצמי ולא להיות נוכח, כי להכל כבר התרגלתי, אבל את זה עוד לא חוויתי.