אני זוכר את הדרבי הראשון שלי. אפריל 1993. הייתי בן 9 וחצי. זה היה יום שבת בצהריים, ואפילו היה משחק מקדים של בני יהודה. קראו לזה פעם "הצגה כפולה", וניצלנו את הזמן של המשחק הראשון כדי לגזור (ידנית) עמודים מדפי זהב כדי לייצר קונפטי צהוב. היו ימים.
האצטדיון הלאומי ברמת גן היה עצום, עוד לפני שהניחו את כיסאות הפלסטיק חסרי המשענת ביציע המזרחי והקטינו את התפוסה שלו. ובכל מקרה, ממילא רק רבע מהאצטדיון התמלא באוהדים. זה היה משחק זניח. הפועל הגיעה מהמקום התשיעי ואיבדה עניין בליגה; מכבי הייתה האלופה היוצאת וכבר השלימה עם העובדה שבית"ר ירושלים תזכה באליפות. הגענו לאצטדיון, ניגשנו לקופה וקנינו כרטיסים לשער 3 במחיר זול יותר ממנת פלאפל של היום. כאמור, היו ימים.
אלא שמה שאני זוכר מהדרבי הראשון שלי זה לא את המחיר הזול או את העובדה שפתיחת המשחק לא הייתה מלווה בקולות נפץ - אלא את העובדה שישבנו בשער 3 למטה, והייתה גדר גדולה שהסתירה את רוב המגרש למי שבחר לשבת. בכל פעם שמכבי יצאה להתקפה, כל היציע נעמד. ואז, ממש עם פתיחת המחצית השנייה: איציק זוהר הרים לכיוון אלי דריקס - הבלם של הפועל הסתבך עם הכדור והגיש באדיבות למאיר מליקה, שנכנס לרחבה, הניף רגל מדויקת וכבש את השער הראשון למכבי. זו קלישאה, אבל אני באמת זוכר את זה כאילו זה היה אתמול.
לא עברו עשר דקות ומליקה כבש את השער השני שלו, מריבאונד של כדור אימתני של ניר קלינגר שפגש את המשקוף. עד סיום המשחק מכבי תעלה ל-0:3 משער עצמי של הפועל, ותרשום ניצחון חמישי רצוף בדרבים בליגה. באותם ימים זה נחשב לרצף ארוך. חזי שירזי מהפועל התראיין בסוף המשחק ואמר שהוא מקווה שהקללה של הדרבי תיגמר בקרוב. "לא יודע מה קורה לנו כשאנחנו פוגשים את מכבי". היו ימים.
עברו 33 שנים. היום יש לי ילדה בת 9 וחצי. בכל שנות חייה הפועל תל אביב מעולם לא ניצחה בדרבי. היא חוותה במהלך חייה מגפה עולמית, היא ספגה עשרות מתקפות טילים מעזה, לבנון, תימן ואיראן, היא טסה לדיסנילנד ואפילו ראיינה פעם אחת את גל גדות (באמת, חפשו בגוגל) - אבל דבר אחד היא מעולם לא חוותה: הפסד של מכבי בדרבי. עצם המחשבה בטח מרגישה לה כמו מדע בדיוני.
ראיתי בבלומפילד אתמול ילדים בגילה לובשים אדום, וגם כאלה גדולים יותר שמעולם לא ראו את הקבוצה שלהם מנצחת בדרבי. גם נערים שחגגו בר מצווה השנה היו בסך הכל תינוקות בפעם האחרונה שהפועל תל אביב ניצחה דרבי. אני אמנם מכביסט מסריח, אבל לא יכולתי שלא לגלות חמלה כלפי הילדים האלה באדום. ברכבת הקלה בדרך הביתה ראיתי ילדים שמתקשים להחזיק את העיניים פקוחות. השעה הייתה לקראת חצות, רובם כבר מזמן היו אמורים להיות במיטות. מאז שנולדו לא ראו ניצחון לא בגביע, לא בליגה ואפילו לא בבית הדין. לפחות אם היו הולכים לישון בזמן היו יכולים ליהנות מניצחון בארץ החלומות.
לסגירת המעגל האישית שלי הצטרף האחיין של מאיר מליקה, בחור נאה בשם אופק שלפי כל תרחיש סביר עשוי להתחתן יום אחד עם כוכבת פופ מצליחה. מליקה (דור רביעי של כדורגלנים במשפחה) אמנם לא כבש צמד כמו ה-F15 של הניינטיז - אבל הוא אחראי על ניצחון דרמטי הרבה יותר מאותו דרבי שנערך בפני יציעים ריקים ברובם בשעת צהריים מוקדמת.
כשאומרים שלדרבי יש חוקים משלו, מתכוונים בדיוק לזה. מהרגע שרוי רביבו קיבל את הצהוב השני והורחק, נראה היה שזה היום של הפועל. לראשונה מאז אפריל 2014 היא הולכת לנצח. ואם לא ב-90 דקות אז ב-120 דקות. ואם לא ב-120 דקות אז בפנדלים. כל מה שהפריד בין הפועל לבין שבירת הנאחס זה מליקה הרביעי. מה נגיד? הילד ענק.
בצד האדום יכולים להתנחם לפחות בעובדה שהיה משחק, אחרי הפארסה של דרבי הליגה האחרון שהתפוצץ לפני שהתחיל. המשטרה עשתה הכל כדי לבאס את המשחק הזה עוד לפני שהוא התחיל, עם תורים שאני לא זוכר בבלומפילד מאז שהתחלתי ללכת לכדורגל (ונראה לי שכבר ביססנו בפתיחת המאמר שאני הולך לכדורגל לא מעט שנים). כצפוי, הבדיקות המעיקות לאוהדים הנורמטיביים לא עצרו את "מופע הפירוטכניקה" בפתיחת המשחק - בצד האדום כמו בצד הצהוב.
המשטרה יכולה ללמוד מספיר ברמן, שופטת המשחק, שיעור באיפוק. זה לא היה משחק כדורגל טוב, אבל הוא כן היה מאוד יצרי ואגרסיבי. ברמן נתנה למשחק לזרום, התעלמה מפרובוקציות מכוונות ועשתה הכל כדי לתת למשחק להתקדם ולא להפוך את עצמה למרכז שלו. כך לדוגמה השוער האדום אסף צור באמת עשה הכל כדי לחטוף כרטיס צהוב במהלך בעיטות ההכרעה, אבל ברמן ידעה שעיכוב הבעיטה יפגע בבועט יותר מאשר בשוער, ובחרה להבליג. כדאי לבן גביר להסתכל בקלטת המשחק כדי ללמוד איך עושים סדר בקור רוח, בלי לאבד שליטה.
מעניין אגב איך קהל אוהדי הכדורגל, אותם "בבונים" שבמשטרה מנסים לצייר כעבריינים פוטנציאלים מעצם קיומם, קיבלו כמעט באדישות את הנוכחות של שופטת טרנסית. זה לא אומר שלא מקללים אותה, היו שם הרבה קריאות "שרמוטה" ועוד כל מיני ברכות דומות. זה הזכיר לי איך אחרי הניצחון של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון נערך דיון באולפן "פופוליטיקה" על הזכייה, כאשר חלק מחברי הפאנל התעקשו לדבר על דנה בלשון זכר. יש לנו עוד הרבה דברים לתקן במדינה שלנו, אבל אם אוהדי כדורגל יודעים להתאים מגדרית את הקללות שלהם, זה אומר משהו על ההתקדמות שלנו כחברה.
המשל ההסתברותי של המתמטיקאי אמיל בורל גורס כי אם נושיב אלף קופים מול אלף מכונות כתיבה, הם יכתבו בסופו של דבר את כל כתבי שייקספיר. ובכן, בינתיים בתל אביב יש ילדי בר מצווה שעדיין מחכים ש-11 שחקני כדורגל עם חולצה אדומה ינצחו 11 שחקנים (או אפילו 10) בחולצה צהובה לפחות פעם אחת בחייהם. מתישהו זה בטוח יקרה, אבל עד אז, המשפט "תל אביב צהובה" מעולם לא היה נכון יותר. לפחות עד הפעם הבאה.