עוד ביוני, כשהרומנטיקה סביב המינוי הייתה בשיאה, הבעתי את מה שאף אוהד ריאל לא רצה לשמוע: אלונסו לא יסיים את העונה. הייתה לי תחושת בטן שזה יקרה אחרי איזה הפסד צורב בקלאסיקו, מוקדם מהצפוי. כמי שחי את ריאל מדריד כבר 20 שנה, אני מכיר את הדנ"א של פלורנטינו פרס. הוא מכור לשינויים מיידיים, לזעזועים.
שבעה חודשים. זה כל מה שהחזיק המאמן הבאסקי המבטיח בבירה הספרדית. ולמען האמת? אני לא מופתע. למרות החיזורים האובססיביים וההבטחות הגדולות, פלורנטינו מעולם לא באמת נתן לאלונסו את הכלים להצליח. זה היה רומן שנועד לכישלון עוד לפני שנחתם החוזה.
מהרגע הראשון שדרכה רגלו במתחם האימונים, אלונסו הציב דרישה ברורה: "תביאו לי מוח". אחרי הפרישה של קרוס והעזיבה הכפויה (והמכוערת, יש לומר) של מודריץ', הקישור של ריאל זעק לבעל בית, למנהל עבודה יצירתי. הדיווחים בקיץ זרקו שמות לאוויר - סטילר, זובמנדי, ניקו פס. אבל בפועל הקישור נותר יתום. אלונסו קיבל סגל נוצץ אך לא מאוזן, ונאלץ לאלתר מהיום הראשון, כשהוא מנסה להרכיב פאזל שחלקיו החשובים ביותר חסרים.
למרות הנתוני הפתיחה הבעייתיים וסגל שבור מנטלית מתקופת הדמדומים של אנצ'לוטי, צ'אבי הפשיל שרוולים. למרות ההתבזות מול פריז וחוסר הזכייה בגביע העולם למועדונים, ראינו פתאום ניצוצות. התצוגה מול דורטמונד הייתה ההבטחה הגדולה: ה"רוק אנד רול" של אלונסו. ריאל לחצה, נשכה, לא נתנה ליריבה לנשום.
הפתיחה הייתה מסחררת. ריצה של 13 ניצחונות ב-14 משחקים, מקום ראשון בליגה ובאלופות. כל עוד התוצאות הגיעו, אלונסו קיבל את המנדט להיות הבוס. הוא ספסל את ויניסיוס, הימר על פרנקו, ואימן כמו שמאמן צריך לאמן - לפי צרכי הקבוצה ולא לפי גחמות הכוכבים. זה נראה, לרגע אחד, כמו הדבר האמיתי גם אם היכולות עדיין לא הייתה בשיאה.
ואז הגיע הקלאסיקו, ואיתו החילוף של ויניסיוס.
אלונסו ניסה לבסס דמות של מנהיג סמכותי. המסר היה ברור: אין פרות קדושות. אפשר להתווכח מקצועית אם להוציא את השחקן המצטיין על הדשא היה נכון, אבל מה שקרה אחר כך היה קו פרשת המים. ההתנהגות של הברזילאי בחילוף הייתה ביזיונית. מועדון בריא היה מעמיד את השחקן במקום. ריאל מדריד של פרס בחרה בשתיקה רועמת.
באותו רגע, אלונסו נשאר בודד במערכה מול האגו הגדול ביותר בכדורגל העולמי. בשנייה אחת הוא הפך ממאמן טקטיקן ל"מנהל דיוות" כושל. הסמכות נסדקה, ואיתה הגיעו התוצאות: רק שלושה ניצחונות בתשעה משחקים, אובדן הפסגה ואיבוד העקרונות. פרס, במקום לגבות את המאמן שלו ברגעי המשבר, שיחרר את השופרות בתקשורת להתחיל לסמן לאלונסו את הדרך החוצה.
קשה לבוא בטענות לאלונסו כשמסתכלים על הנתונים היבשים: 58 פציעות ב-7 חודשים. זה נתון בלתי נתפס. ג'וד בלינגהאם חזר רק באוקטובר, שחקני מפתח כמו מיליטאו, טרנט ומנדי גמרו את העונה או נעדרו לתקופות ארוכות.
איזו יציבות אפשר לבקש ממאמן שצריך להמציא את ההגנה שלו מחדש כל יומיים? לצפות מאלונסו להנחיל שיטה מורכבת בתנאים כאלה זו לא ציפייה, זו הזיה. הוא מעולם לא נהנה מהפריווילגיה של סגל מלא וכשיר.
שלא תטעו, אלונסו לא נקי מאשמה. המעבר החד מגישת ה"ליטופים" של אנצ'לוטי לקשחות של הבאסקי היה הלם תרבותי לחדר ההלבשה, והתסכול הצטבר. ניהול המשחק שלו לקה בחסר עם חילופים מאוחרים, וההתעקשות על גולר באמצע או חוסר היכולת למצוא לפדה את המשבצת הנכונה היו בעוכריו.
ועדיין, עם 70.6% אחוזי הצלחה (מקום רביעי בהיסטוריה!) וכשהקבוצה עדיין חיה בכל המפעלים, הפיטורים האלו הם טעות גסה. פרס רצה מאמן טקטי, אבל לא היה מוכן לשלם את "שכר הלימוד" הנדרש.
עכשיו אנחנו נשארים עם ארבלואה. אם פרס חושב שמי שהיה אחד משחקני ההגנה הבינוניים בתולדות המועדון, אדם ללא דקת ניסיון באימון בוגרים, הוא המושיע - הוא טועה בגדול. למעשה, במינוי הזה, ריאל מדריד מרימה דגל לבן וזורקת את העונה לפח.
בהצלחה צ'אבי. הגיע לך יותר, הרבה יותר מזה.