בשנת 1811, בעקבות לחצים מסחריים ומתחים בינלאומיים עם הבריטים ששלטו בדרכים ובנהרות של קנדה, החליטו סוחרי פרוות ולוכדי חיות אמריקאים לצאת ממיזורי שבמרכז ארצות הברית ולסלול דרך חדשה לחוף האוקיינוס השקט בצפון-מערב היבשת, לאזור שהיום הוא אורגון. עד 1840, אחרי כ-30 שנות מאמצים, הצליחו ליצור שביל באורך 3,490 קילומטרים. רק אחרי שיצרו את השביל אפשר היה להעביר בו גם עגלות בין נהר המיזורי לאוקיינוס השקט.
השביל שיצרו עבר בשטחי המדינות קנזס, נברסקה, ווייומינג ואיידהו - לא מהאזורים הנעימים ביותר מבחינת מזג אוויר או טופוגרפיה. אחרי שסללו את השביל שחיבר בין נהר המיזורי לעמקים שבאורגון יותר מהגרים היו יכולים להגיע לצפון מזרח ארצות הברית. לפני שהפכה לאחת מבירות השמאל האמריקאי, פורטלנד היתה העיר הגדולה ביותר במדינת אורגון, מדינה מאוד גאה במורשת פורצת הדרך שלה.
לכן לקבוצה המקומית קוראים "trail blazers" - פורצי דרך או "סוללי שביל". לכן נייקי, החברה הידועה ביותר שהוקמה באזור, אימצה את רוח החלוציות והאלתור. לכן אחד מהמשפטים שאומרים אזרחי אורגון על עצמם ועל אבות אבותיהם זה "הפחדנים אף פעם לא התחילו את הדרך לשם, החלשים מתו בדרך לכאן ואנחנו נשארנו". האורגוניים רואים את עצמם כקשוחים, פורצי דרך והם לא כל כך מתעניינים מה אחרים חושבים עליהם או על הדרך שהם החליטו לקחת.
מלבד העובדה שדני אבדיה שחקן מעולה שהפך העונה לאחד מ-15-20 השחקנים הכי טובים בליגה ונותן לפרנצ'ייז שלו עתיד וורוד סביבו, הוא גם התחבר - במודע או שלא במודע - לרוח הזו בדיוק של פורטלנד. קשיחות בלתי מתפשרת ובלי להתעניין בכלל במה חושבים עליו "האחרים" שאינם מאורגון.
כשטארי איסון, אחד מהמגנים הכי טובים בליגה, עקץ את אבדיה בשבוע שעבר וטען שקשה לשמור עליו רק בגלל "הזברות" - כלומר השופטים ששורקים לטובתו - אבדיה ענה בדרך הכי "אורגונית" שאפשר: "זה בהחלט כיף לנצח קבוצה פעמיים ברצף אחרי כל דיבורי ה'זברות'. אני פשוט פה כדי לשחק כדורסל. גם אם אני מפסיד — אני לוקח אחריות. אני נכנס לצבע הכי הרבה בליגה. אני מאוד פיזי. אני לא בורח ממגע. כשאני הולך לסל - אני לא משנה מי עומד מולי. אני לא משחק בשביל העבירות, אבל עושים עליי עבירות - זה חלק מהמשחק. אני לא שולט בזה. אני משחק באגרסיביות, יוזם את המגע — וזה הסגנון שלי. אני רק אומר, אם קשה לעצור אותי - צריך להודות בזה או למצוא דרך אחרת".
העובדה שאבדיה החליט להתעמת עם הביקורת באופן ישיר מרמזת על צעד נוסף שלו לעבר מעמד הכוכב בפורטלנד - כן, כמו עם שמירות כפולות מדי לילה ולשחק מול קבוצות שמתכוננות לעצור אותו. צריך לומר שהתלונות על כך שהוא מקבל הרבה עבירות מגיעות מהרבה מאוד הייטרים ברשתות, שגם לא סובלים את זה שהוא ישראלי, אבל העובדה היא שגם ה-MVP של הליגה, שיי גילג'ס אלכסנדר, סופג את אותו ההייט בדיוק בגלל הביקורים התכופים שלו על קו העונשין.
את SGA אף מאשימים שהוא שחקן משעמם, שמטרתו לסחוט עבירות. העניין הוא שכמעט כל כוכב גדול שחודר לסל ושם לחץ על ההגנה בכל התקפה יספוג עבירות. זה נכון ל-SGA, לברון ג'יימס בשיאו, מייקל ג'ורדן ודני אבדיה. ואם אותו שחקן קולע מהקו ב-80% הוא גם מייצר את הזריקות הכי טובות שיש בכדורסל. סטטיסטית.
כיום הזריקה הכי יעילה מבחינת נקודות לפוזשן היא זריקת מתחת לסל (1.2 נקודות לפוזשן). מיד אחרי: שלשה מהפינה (שם קו השלוש הכי קרוב לסל) - 1.16 נקודות לפוזשן. אחר כך זריקה לשלוש מול הסל (1.05 נקודות לפוזשן). הזריקה הכי פחות יעילה היא מחצי מרחק (0.79 נקודות לפוזשן).
אבל אלו זריקות במשחק פתוח כי בעצם הזריקה הכי יעילה בהתקפה היא כשקלע של 80% מהקו מגיע לקו העונשין. זה 1.6 נקודות לפוזשן - 33% יותר מאשר הזריקה הכי יעילה במשחק פתוח. לכן, מתמטית, אבדיה הוא אחד מהשחקנים הכי יעילים בליגה. וזה קורה בגלל הקשיחות שלו, הגישה האגרסיבית שלו וחוסר הפחד שלו.
בהפסד לניקס הלילה, הפסד שקטע את רצף הניצחונות הארוך ב-NBA, אבדיה המשיך "לעצבן" עם עוד 25 נקודות ו-8 מ-10 על הקו (5 ריבאונדים, 4 אסיסטים, 3 חטיפות ובלוק). הוא אמנם יצא ברבע הרביעי בגלל פציעה בגב - כולל חשש שהוא משלם מחיר יקר על האגרסיביות הבלתי פוסקת שלו - אבל במסיבת העיתונאים הרגיע וככל הנראה יהיה מוכן למשחק החשוב בקרב על הפליי-אין נגד גולדן סטייט מחרתיים. "אני לא ממש דואג", אמר אבדיה לעיתונאים. "אני בחור קשוח. אני הולך להיות בסדר גמור".
או בקיצור עד שלא ישתנו החוקים, הטארי איסונים בליגה יכולים להתלונן על אבדיה עד צאת הנשמה אבל אבדיה הוא בחור קשוח, השיירה של פורצי הדרך מפורטלנד עוברת והמבקרים רק נובחים.