מפלצת כדורגל: הגדולה האמיתית של ערן זהבי הפורש

יכול להיות שחצי השנה האחרונה שחלפה בין הודעת הפרישה שלו ממכבי תל אביב להודעת הפרישה הרשמית שלו מכדורגל - חצי שנה בה הפך לפרזנטור ומכונת יח"צ משומנת - קצת עמעמה את הזיכרון. אבל ערן זהבי, גם אחרי חצי השנה הזו, ודווקא בגלל חיוורונה של הליגה (בטח של מכבי תל אביב), הוא גדול שחקני הדור.

לא רק הכובש הגדול של הכדורגל הישראלי בכל הזמנים, אלא כל החבילה. כתבתי את המשפט הזה בסתיו 2013, אחרי תצוגת שיא שלו מול פרנקפורט בליגה האירופית, ולא התחרטתי על כך לרגע. הכי גדול, הכי מוחצן, הכי מצדיק את מה שדובר בו ועליו. מאז אלי אוחנה לא היה כוכב מהסוג הזה בכדורגל הישראלי.

לא נתווכח על מי הכי גדול - היו גדולים ממנו, שחקנים מרהיבים של ממש - אבל אין כל ספק, מדובר בשחקן הליגה הטוב ביותר שחזינו בו ובטח בשחקן שהשפיע הכי הרבה על הליגה הזו מאז ומעולם. משער האליפות של הפועל תל אביב בדקה הכי מאוחרת שנכבש שער אליפות באיזו שהיא עונה, ועד הפלייאוף העליון של העונה שעברה. 8 וחצי עונות בלבד בליגת העל, 6 אליפויות, 3 גביעים, 3 גביעי טוטו, גביע אלוף האלופים, מספרים שבקנה מידה עולמי הם נחלתם של מסי ורונאלדו, ממש כך.

בקרב 10 מתחרים אתלטים בעשרה מקצועות. אתה יכול לא לנצח באף תחרות מהעשר ולנצח את התחרות כולה בהפרש של 500 נקודות וגם לשבור שיא עולמי. זהבי בעט בעיטה מלאה בצורה מושלמת, אבל פחות טוב ממוטל'ה שפיגלר; הוא נגח מעולה - הוא כבש רק בראשו 54 שערים בקריירה - אבל הוא לא נגח כמו נחום סטלמך או דוד לביא; הוא בעט ברגל הפחות טובה נהדר וכבש בשמאל 48 שערים, אבל משה גלאם למשל עשה זאת טוב יותר; הבעיטות החופשיות שלו היו מדהימות - 24 כאלה גם נכנסו פנימה - אבל הוא לא בעט כמו זוהר או טועמה או ערן לוי.

הוא החטיא מלא פנדלים, הוא כיפר על יכולת כדרור בינונית בדאבל פסים קטלניים ותנועה מכרעת לעומק, וכמובן ידע לכבוש גם בראבונה, כי הוא חשב מהר; והוא גם לא הגיע למונדיאל, לא ליורו, ולא שיחק (באמת) בליגה גדולה באירופה, והוא אפילו לא מלך שערי ההכרעה של הכדורגל הישראלי (וקיש רומנו כן), אבל הוא היה אחד הטובים בכל קטגוריה, אבל בכל קטגוריה, ולכן החבילה הכוללת שלו הייתה כמעט מושלמת.

אף לא אחד מהגדולים בכדורגל הישראלי החזיק בארסנל תכונות שכזה. זה לא הופך את ערן זהבי להכי גדול וזה גם לא מעניין - אולי טוב לאספנים או למוספי סיכום - כי הכדורגל הוא שואו, הוא מוצר צריכה תרבותי, הוא ההקרנה החגיגית של תרבות הכדורגל הישראלי. וערן זהבי היה פה גיבור התרבות של הדור האחרון, האיש הצדיק כמעט כל שקל של מי שרכש כרטיס כדי לצפות בו. בכל רגע נתון הוא יכול היה להכריע משחק, לשמח או לעצבן - תלוי את מי אתה אוהד - ובעיקר לעורר הערכה עצומה.

ערן זהבי כבש 438 שערים בקריירה המקצוענית שלו. אם מתעקשים, הוא כבש 104 שערים יותר מאלון מזרחי, פחות ממנו בליגת העל (אבל עם ממוצע גבוה יותר, ממוצע ששמור לשחקנים של שנות ה-50), פחות ממנו משמעותית בגביע הטוטו ובוודאי פחות ממנו בנבחרת הצעירה בה שיחק חצי משחק, ועדיין 104 יותר ממנו. כי הוא כבש בחו"ל, בנבחרת, ובעיקר בגביע אירופה - 49 שערים - או כמו שאומרים: במקומות החשובים.

438 שערים זה סדר גודל של ניימאר, קבאני, ריבאלדו. אין ויכוח שהם כבשו בליגות טובות משמעותית ומול יריבים טובים יותר, אבל זה עדיין 438 פעמים שהרשת זזה מולו, 210 פעמים אחרי יום הולדתו ה-30.

וזו הייתה גולת הכותרת של קריירת ערן זהבי. עד גיל 21 הוא כלל לא שיחק בליגת העל; עד גיל 26 הוא תפקד כקשר 50/50, לפעמים כמגן. כן, הוא היה משאיר את אביחי ידין בהפועל תל אביב שיחפה עליו, לפעמים בניגוד להוראותיו של אלי גוטמן - והולך לכבוש - אבל הוא ביצע מה שביקשו ממנו. רק בגיל 26, בזכות מאמן פורטוגלי אחד - פאולו סוזה - הוא הפך להיות מה שנזכור ממנו: מכונת שערים, מפלצת במגרש, אגדת כדורגל שעד גיל 38 לקח מה שנתנו לו וייצר מה שידע לייצר. כן, הוא היה פעם גם מלך המבשלים של הליגה, אבל תכל'ס הוא נולד לכבוש. לא נפוליאון, לא אווירון, אבל ערן זהבי.

ובכן, נדמה כי הסיפור שמייצג אותו הכי הרבה סופר פעם ושוחזר על ידו לפני מספר שבועות. בפגרה של קיץ 2015 קיבלו שחקני מכבי ת"א הוראה ממאמן הכושר חואן טוריחו, לנוח מנוחה מוחלטת - שבועיים לפחות - פיזית ומנטלית. זהבי לא קורץ מהחומר הנח. לכל חופשה בדובאי או בתאילנד התחבר חדר כושר או ערן שדו, לכל מסיבה במיקונוס היה נלווה גם המראה המיוזע, אחרי אימון אינטנסיבי.

ערן זהבי לא נח בשבועיים האלה, הוא יצא לריצת בוקר בחוף הים של ראשון לציון, ושסיים אותה, שקע בהודעות בסלולרי, לא שם לב ונכנס בחפץ כהה שגרם לו לפציעה שהשביתה אותו למספר שבועות. זה הקיץ שבו ערן זהבי העלה לבדו - ממש לבדו - את מכבי תל אביב לליגת האלופות אחרי הדחה של קבוצות משמעותיות כמו ויקטוריה פלזן או באזל. והוא עשה את זה בדיוק מאותה סיבה שהוא יצא לאותה ריצת בוקר: רעב בלתי מוסבר לפעילות, לשלמות, למתיחה עד הקצה, לתהילה שהעבודה הקשה מביאה איתה.

וערן זהבי חי בשביל התהילה הזו. הצלקות שהותירו בו ההתבגרות בלי אבא נוכח, המאמנים שלא נתנו לו אשראי או לא החזיקו ממנו, והקריירה הסיזיפית שלו - הפכו אותו לרעב עד הקצה. הוא סיפר פעם שעד השנים האחרונות לקריירה שלו, אחרי כל החמצה, הוא היה מגניב מבט לספסל, לראות שהמאמן לא מרים מישהו לחימום כדי להחליף אותו. גם אחרי 300 שערים בקריירה הוא הרגיש ככה. ולכן, כל משפט במאמר הזה, כל סופרלטיב, הוא חצב בסלע. הראשון להגיע לאימון, האחרון לעזוב אותו. פריק של עבודת פרך.

וכן, היה גם את האופי. לעמוד מול המטרה, לא להתרגש, לא להשתנק, לא לחשוב על שום דבר מלבד הפעולה הנכונה - אחת מיני רבות שהיו לו - שתביא לו את התהילה.

ויש במאמר הפרידה הזה מהשחקן היחיד שגרם לי להגיע למשחקים של קבוצות שאינני אוהד גם נגיעה אישית. ליוויתי את ערן זהבי מההתחלה. הייתי זה שעמד מאחרי המצלמה של ערוץ הספורט שתיעדה אותו בגיל 11 וחצי בוכה כי לא נתנו לו להתאמן בהפועל תל אביב - פריים שהפך לוויראלי - ישבתי איתו לראיונות בקפה ג'ו בבת ים, כשאנשים עוד היו מזהים אותי ולא אותו. אני מכיר את כל השערים שכבש, הם מתועדים, צפיתי בכל אחד מהם. רגע הפרישה שגם אתה אישית מחכה לו, ויודע שאחריו תהיה שממה. אין בנמצא מישהו שמזכיר אותו, אבל יום אחד יהיה, כי זה טבע האנושות. שיאים נועדו להישבר, מלכים נועדו להתחלף.

ערן זהבי הוא אגדה שהייתה באמת. מלך בשר ודם.
תודה.