מה שקורה לשוער דניאל פרץ, קורה פחות או יותר לחלוץ מנור סולומון. אמנם סולומון מקבל פה ושם פירורים אחדים בקבוצתו ויאריאל, אבל הוא לא הגיע אליה כדי לשחק אתמול (ד') רק 7 דקות, בהן שותף בהפסדה המפתיע 2:1 לראסינג סנטנדר.
דניאל ומנור הם שחקני הנבחרת הלאומית שלנו, ולפיכך ישנה חשיבות גדולה מאד שלא יתייבשו על הספסל. פרץ אמור להיות המאוכזב הגדול יותר, שכן גם בקבוצתו הנוכחית, המבורג, הוא אינו רואה מגרש במשחקיה בליגה הגרמנית. לכן איבד את מקומו בשערה של נבחרת ישראל, וכל עוד לא ישחק בקביעות במסגרת ליגה כלשהי, איני רואה אותו לובש את חולצת השוער הלאומי.
הנושא הזה בוער בעצמותיו, משום שכאשר דניאל פרץ הגיע לבאיירן, היא הייתה אמורה להיות עבורו הקבוצה שתזניק אותו קדימה. בינתיים ינואר קרוב ועליו לקבל החלטה היכן יוכל להפוך משוער מחליף לשוער פותח.
כמוהו סולומון, שמצבו רע פחות מפני שלשחקן שדה יש יותר סיכויים לשחק מאשר לשוער. כשקראתי על כך שנכנס אתמול למגרש החל בדקה ה- 83, הגעתי למסקנה, שגם הוא חייב בחשבון נפש. כבוד לשחק באירופה, ובוודאי כשמדובר בספרד, באנגליה או בגרמניה. אולם להישאר שם בכוח, ולראות את המשחקים מהספסל, תסכימו עמי שזהו כבר סיפור שונה לחלוטין.
מנקודת מבטו של המאמן הלאומי, רן בן-שמעון, העיקר הוא שדניאל ומנור ישחקו, שכן באופק מצוייה אליפות אירופה. בן-שמעון מודאג איפוא בדיוק כמותם מהמצב העכשווי, ובהחלט אפשר להבין אותו.