שנה שלישית לגביע ה-NBA, ודברים מתחילים ליפול למקום שלהם בפרויקט הדגל של אדם סילבר. לכבוד הזכיה של הניקס הבאנו לכם חמש מסקנות מהגביע, ואנחנו מזמינים אתכם ואתכן להוסיף מסקנות משלכם בתגובות. התחלנו.
מסקנה 1#: החלון של הניקס לא הולך להיות יותר פתוח מזה
ניצחון חזק שסגר טורניר חזק לקפטן ברונסון והחברים. הניקס ביססו את עצמם כאחת ההתקפות הכי מסוכנות בליגה, ואפילו ויקטור וומבניאמה (במתכונת חלקית) לא הצליח לעצור אותה. אחת ההצלחות של הטורניר היא הרמת האינטנסיביות, שמדמה לנו כבר בנובמבר-דצמבר משחקים שאנחנו רגילים לראות רק בפוסט-סיזן. אז האם זה יתורגם לפלייאוף?
בגדול כן. המזרח פתוח לרווחה העונה, הפציעות המעיקות מהעונה שעבר לטייריס הליברטון, ג'ייסון טייטום, ואפילו דמיאן לילארד, סילקו חלק מהטוענות לכתר המזרחי. דטרויט מרשימה אבל חסרת ניסיון, וכך גם אורלנדו ששמה את הפתיחה הנוראית מאחוריה. קליבלנד מדשדשת, וכך נוצר מצב שבו יש לניו יורק הזדמנות לעשות משהו שלא קרה במיליניום הנוכחי: להגיע לגמר.
הניקס בשלים עכשיו, והמצב הכלכלי של הקבוצה הזאת רק הולך להקשות עליהם. בניגוד לזאטוטים שבסן אנטוניו ואוקלהומה סיטי, ניו יורק בנויה על וטרנים בשיא הקריירה שלהם, והם מתוגמלים בהתאם. הספרים של הניקס עומדים להתפקע, וניתן לצפות למהלכים כלכליים שיפגעו בטיב הסגל הזה יותר מאשר יחזקו אותו.
מעבר לזה, כמה שנים עוד יש לג'יילן ברונסון, קארל אנתוני טאונס, או ג'י אנונובי ומיקאל ברידג'ס לפני שיעברו את הפסגה שלהם, ויתחילו לרדת במורד הטבעי של כל אתלט מקצועני? שנתיים? שלוש? על הדרך, מספיקה פציעה אחת בתזמון רע בשביל להרוס תוכניות של עונה שלמה. הניקס מבינים שהחלון שלהם פתוח עכשיו בשביל לעשות משהו קצת גדול יותר מזכייה בגביע. גמר זו אפשרות ריאלית. סביר להניח שבשביל אליפות הם כבר יצטרכו לעבור דרך הקבוצה מהמסקנה הבאה.
מסקנה 2#: אוקלהומה סיטי לא בלתי מנוצחת
זה טייק שיכול להיות אידיוטי משני הכיוונים. מצד אחד, הם בדיוק נוצחו על ידי וומבי ושות' בחצי גמר הגביע - אז לא צריך להיות העיפרון הכי מחודד בקלמר בשביל לומר שאפשר לנצח אותם. זה קרה הרגע. מצד שני, הם עדיין בקצב של 70 ניצחונות ומעלה. אם הם יקחו אליפות עם ריצת פלייאוף דומיננטית אנחנו לא באמת נופתע.
אבל זו הדרך שבה הם הפסידו לספרס שיכולה לתת תקווה ל-29 קבוצות, בעודן מביטות בקנאה באימפריה שבנה סם פרסטי. נכון, רק לקבוצה אחת יש את ויקטור וומבניאמה, ונגיע גם אליה, אבל הספרס חשפו סדקים קטנים, מיקרוסקופיים, בשריון של הת'אנדר.
ההתקפה של OKC מבוססת לא מעט על האיבודים שהם מייצרים בצד השני. ברגע שקבוצה מצליחה לשמור על הכדור מולם ולהשוות את הפיזיות שלהם, שתי מטרות ממש לא פשוטות להשגה, הת'אנדר יכולים להיתקע קצת בהתקפות העומדות שלהם. במיוחד אם אין להם איך להגיע לצבע בעקביות (נגיד אם עומד בצבע מישהו בגובה של הקומה השניה, עם רפלקסים של חתול ומבטא צרפתי). כשזה קורה, היכולת של הקבוצה הזו להניע את הכדור היא לא מה שהופך אותה למיוחדת. שיי גילג'ס-אלכסנדר הוא סקורר חד-דורי, אבל הוא לא מייצר יתרונות לחבריו לקבוצה כמו סופר סטארים אחרים. כשיריבות שמות עליו שומרים אתלטיים ומוכשרים, ונמנעות מלשלוח אותו לקו, דברים טובים קורים.
OKC גם טיפה פגיעה בריבאונד (מישהו אמר יוסטון?), עד כמה שאפשר לקרוא לקבוצה שהפסידה רק פעמיים פגיעה. נכון, אם הת'אנדר לא יקחו אליפות זו תהיה הפתעה אדירה, אבל הדרך לשם עוברת במקומות האלה, כפי שראינו בחצי הגמר.
מסקנה 3#: הספרס פה כדי להישאר
אולי ה-מסקנה של הטורניר הזה היא שהספרס מוכנים. נכון, הם הולכים להיות הרבה יותר טובים בשנים הבאות, אבל סבלנות היא לא תכונה חזקה אצל הצוציקים של מיץ' ג'ונסון. הספרס טיפסו לדרגת קונטנדרית במערב, והרבה מתוך המומנטום שלהם הם הרוויחו בלי וומבניאמה על המגרש אפילו. בתחילת העונה סימנו את הסגל הצעיר סביב הצרפתי בתור נקודת תורפה. לא ידענו איך החתיכות של הפאזל הזה יתחברו.
אנחנו יודעים עכשיו. הספרס רצים, נלחמים ומצמצמים את הטעויות שלהם למינימום. הם מייצרים קרקע יציבה כדי שוומבי יוכל להשתלט על המשחק משם. וזה טמפלט לא רע בכלל, שיוכל לתת פייט ראוי לת'אנדר בשנים הבאות, ואולי כבר השנה, כמו שכבר ראינו.
ההפסד לניקס הלילה הזכיר מאוד את קבוצות ישראליות במשחק הבא שלהן אחרי שניצחו את מכבי תל אביב. נפילת המתח היא כמעט בלתי נמנעת, והגבלת הדקות של וומבי גם היא לא תרמה לסיכויים שלהם. אבל בטווח הארוך יכול להיות שהניצחון על הת'אנדר שווה להם יותר מגביע.
מסקנה 4#: הלייקרס צריכים עזרה
אני מאמין גדול בהתקפה שמבוססת על לוקה דונצ'יץ', אוסטין ריבס, ולברון ג'יימס. לא צריך תעודת מאמן בשביל זה. אבל הגנתית השלושה האלה מציבים שאלות שקשה לפתור, ועם הסגל הזה אני לא סבור שזה בכלל אפשרי, כפי שראינו מול הספרס ברבע הגמר.
בעידן שכולו פייס-אנד-ספייס רוב פלינקה בנה סגל מאוד מוגבל פיזית. ללוס אנגל'ס אין תשובה למהירות של היריבות, והיא לא בדיוק מחפה על זה במאמץ. מרכוס סמארט עוזר, לא כמו מרכוס סמארט גרסת 2020, אבל הנוכחות שלו מספקת טיפה מהקשיחות. ועדיין, טיפה זה לא מספיק, פלינקה יצטרך לשבור את הראש איך לחזק את הצוות המסייע כדי שהקבוצה שלו תוכל להתחרות על משהו כבר העונה. הריצה שלהם בגביע הוכיחה שיש להם את הבסיס, אבל הדרך עוד ארוכה.
מסקנה 5#: הלו"ז של ה-NBA שבור
האופן שבו משחקי הגביע משולבים בעונה הרגילה הוא לא פחות מפלא בעיני. הלו"ז ממצה כל רגע פנוי. אין לי מושג איך במשרדי הליגה הצליחו לעשות את זה. וזה עדיין לא מספיק בשביל להסתיר את הבעיה האמיתית. לא קרוב אפילו.
האילוצים סביב הגביע מייצרים עומס נוסף על השחקנים מבחינת הצפיפות של המשחקים, והפציעות לא מאחרות להגיע. הליגה מנסה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. למעשה, הגביע היה אמור במידה רבה לפתור את הבעיות של הלו"ז הצפוף, או יותר נכון לכסות אותן. בליגה שבה המשחקים מאבדים חשיבות פשוט כי יש כל כך הרבה מהם, צריך להיות יצירתיים. משחקי הגביע מזריקים באזז לחלק יחסית מת בלו"ז. שוב, באמת שאי אפשר היה לעשות את זה בצורה יותר טובה. הבעיה היא שבדרך לשם הליגה ממשיכה להעמיס על השחקנים שלה בזמן שהיא אמורה לחפש דרכים לעשות את ההפך.
אישית, אני בעד הגביע, ולקח לי זמן להגיע לשם, אבל הטורניר חייב לבוא יד ביד עם קיצוץ של משחקים בעונה הרגילה. אין שום דבר קדוש ב-82 משחקים. ברור שאין שום רמז שאנחנו הולכים לכיוון הזה, להפך. ועדיין חשוב להבין שהמוצר שאנחנו מקבלים יכול להיות הרבה, הרבה יותר, אם רק ניתן לאתלטים המופלאים האלה קצת יותר מרווח בין משחק למשחק.
גביע שלישי מאחורינו, מה הטייקים שלכם מהניסוי האמיץ של סילבר?