זאת הייתה עוד נסיעת אוטובוס שגרתית כחלק מהלו"ז השנתי והבלתי אפשרי של ה-WWE. בין מופע למופע ברחבי ארה"ב, ג'ון סינה מתיישב באזור הספסל האחורי, השנה היא 2002 והדמות שלו על המסך היא של עוד שרירן גנרי. "האבטיפוס" קראו לה, בוגר בית הספר למתאבקים של הארגון הגדול בעולם בתחומו. אותה נסיעה עוד תשנה את הענף מקצה לקצה.
אם יש דרך לתאר את הקריירה של ג'ון סינה שהסתיימה הלילה, היא "להיכנס לוואקום". בגיל 48, הוא ערך את הקרב האחרון שלו ב-WWE ופרש כאלוף העולם המעוטר ביותר בהיסטוריית הארגון עם 17 זכיות בתואר. רק שאם לא היה יודע לשיר את המילים הנכונות בזמן הנכון, הוא לא היה זוכה לכבוד הזה, וכנראה גם לא הופך לכוכב הקולנוע, הקריירה בה יתרכז מעתה.
נחזור לאותה נסיעה מלפני 23 שנים. "האבטיפוס" רחוק מלהמריא כדמות וגל פיטורים עומד על הפרק, כשלרבים ברור שגם סינה עוד עתיד להיות חלק ממנו אחרי שמוצו כל הרעיונות היצירתיים לגביו. רק שג'ון מחליט, משום מה, שהאוטובוס הוא הבמה המושלמת לשתף את כולם בכישורי הראפ שלו ופוצח בפריסטייל. בצירוף מקרים, סטפני מקמהן, הבת של וינס, בעלי הארגון באותו הזמן, הייתה שותפה לנסיעה. ממרומי מושבה בצד הקדמי של האוטובוס היא נחשפת לתחביב של סינה ומחליטה להגיש לו הצעה: למה שלא תשתמש בהם כחלק מהדמות שלך?
סינה הדף את חרב הפיטורים בדרך להפוך את ה-WWE לחברה ששווה מיליארדים. לכל אולם שבו הופיע, הוא הגיע לבוש בחולצה של קבוצה מקומית מכל ענפי הספורט המובילים בארה"ב, ויתר על הטייץ האופייני של המתאבקים לטובת ג'ינס קצר, ועם מראה של ראפר לבן החל להעליב את יריביו עם פריסטייל. סינה, ששיחק דמות מרושעת לכאורה, קרא לעצמו "הדוקטור למדעי הבריונות". רק שמהר מאוד הפופולריות שלו לא הותירה לו ברירה והוא הפך לדמות טובה. ב-2005, שלוש שנים אחרי שבכלל היה אמור למצוא את עצמו בבית, סינה הוכתר לאלוף ה-WWE בפעם הראשונה, ברסלמניה, האירוע הגדול של השנה.
לאורך שני העשורים האחרונים, סינה היה הפנים של WWE, גיבור ילדות עבור רבים, ביניהם דני אבדיה.גם מועדוני הספורט המובילים בארה"ב לא היו יכולים להתעלם מהפרידה ממנו, והזכירו לכולם את הרגעים שבהם הגיע לעיר שלהם ולבש את מדי הקבוצה.
הפריחה של סינה הגיעה בתקופה קריטית עבור ה-WWE. בשנים שבהן פילס את דרכו לצמרת, הארגון היה השליט היחיד בענף אחרי ששנתיים לפני כן רכש את היריבה פושטת הרגל, WCW. הכוכבים הגדולים משנות התשעים, דה רוק וסטון קולד, צמצמו משמעותית את הופעותיהם בגלל רצון להתמקד בפרויקטים אחרים ובעקבות פציעות, ווינס מקמהן קיבל החלטה שהמוצר שלו יפנה לקהל צעיר יותר. אין מתחרה שיכול לאיים עליך, אז למה לא לנסות למקסם רווחים דרך כל הגילאים?
סינה היה הדמות הטובה האולטימטיבית, מתלבש לעבודה כמו אדם פשוט, פטריוט אמריקאי שמצדיע לכוחות הביטחון ומלמד ילדים "לעולם לא לוותר". דלתות נוספות נפתחו בפניו, כמו פעולות צדקה חשובות, הפקות מוזיקליות וכמובן שער להוליווד. כאן גם היה הקונפליקט הגדול סביבו.
סינה לא היה קונצנזוס אצל "הקהל החכם", אוהדי ההיאבקות הוותיקים שחיו את מאבקי הרייטינג עם WCW, שראו את המוצר מגיע לקצה עם קללות ומיניות. לפתע הם קיבלו דמות מלוקקת ושטוחה, בכמה אספקטים, שמובילה את הארגון ומקבלת את הזכות הזאת בעיקר כי לא היו דמויות טובות דומיננטיות באותן שנים.
ג'ון לא היה אתלטי כמו שון מייקלס, והוא גם לא סיפק רגעים עוצרי נשימה כמו אנדרטייקר. הקסם שלו היה ביכולת לצחוק על עצמו כ"מתאבק של שלושה מהלכים", ובכך לנטרל חלק מהביקורת. השנים חלפו, הקהל התבגר, וחלקים נכבדים ממנו חיפשו טוויסט בעלילה. לסינה היו יריבויות גדולות ובלתי נשכחות עם אדג', רנדי אורטון, טריפל אייץ' וסי אם פאנק, אבל הדמות שלו נותרה מתחנפת.
בשיא הקריירה שלו, סינה הוביל תופעה מדהימה. כשמוזיקת הכניסה שלו הייתה נשמעת והוא היה צועד לזירה, הוא היה עושה את זה לקולות מיקס של תשואות ושריקות בוז מחרישות אוזניים, שנמשך במהלך הקרבות שלו. ההתחזקות של הזרמים נגדו הביאה ללחץ, בעיקר ברשתות, להפוך אותו שוב לדמות רעה, זכר לתקופה המוצלחת מתחילת הקריירה.
גם כך הוא זוכה לבוז, אז למה לא למנף את זה? סינה ניסה "לדבר" עם הקהל הסורר במגוון דרכים, בין אם זה לפמפם מסרים של "להתעלות מעל השנאה", או לקחת את הקרבות שלו מול יריביו לכיוונים מסכני קריירה עם שימוש בשולחנות, סולמות וכיסאות ומהלכים לא אופייניים. זה לא עזר.
רק ש-WWE לא ממש סופרים את הקהל המפוכח, וההכנסות הן אלה שחשובות. על כל ציניקן, ל-WWE התווסף בזכות סינה עוד אוהד צעיר, שההורים קונים לו רפליקה של חגורת אליפות מסתובבת, כוסות עם דמות של האלוף הנערץ וטי שירט עם הדפס של מסר חברתי נדוש. הפעם היחידה שהארגון באמת מתח את הגבולות עם ג'ון סינה בהיבט הזה הייתה דווקא במהלך השנה האחרונה, הרבה אחרי השיא שלו, כשהוא חבר לדה רוק נגד קודי רודס. גם התסריט הזה לא האריך יותר מדי ימים ומהר מאוד טור הפרידה של סינה מהזירה תפס את מקומו, והוא לא היה יכול לעשות את זה כנבל מרושע.
ב-WWE בפרט ובספורט האמריקאי בכלל, מציגים את ג'ון סינה כ"גדול אי פעם". עם שיא זכיות באליפויות העולם, זו ממש לא אמירה תלושה. מצד שני, רבים יגידו שזה חילול הקודש להזכיר אותו באותה נשימה עם אלופים כמו ריק פלייר וברט הארט בגלל יכולות הזירה המוגבלות, ומכיוון שפרח בתקופת שפל עבור הענף, רחוק מהתהילה של הניינטיז. גם אחרי הפרישה, על כל שונא של סינה יש אלפים שאוהבים ומעריצים אותו. ואם צריך לסכם את הקריירה האגדית שלו, אפשר פשוט לומר שמדובר באחד מאנשי המכירות הכי טובים שהיו באמריקה.