ב-7 באוקטובר 2023, מייקל צ'ילאקה היה בארה"ב. מי שנחשב בזמנו לאחד מבלמי העתיד של הכדורגל הישראלי ואף נרכש על ידי מכבי תל אביב, עבר בקיץ 2023 לסן דייגו לויאל האמריקאית ושם - בארה"ב - הוא משחק עד היום.
"הכי קשה היה לא להיות בישראל", הוא חוזר ל-7 באוקטובר, "לקום לתוך זה ולראות את כל הסרטונים - אתה רוצה להיות בישראל עם אמא והאנשים. היו לנו שני אפריקאים מוסלמים בקבוצה ששיתפו פוסטים פרו פלסטינים, הסברתי להם בכלליות והם הודו שהם לא יודעים מה באמת קורה, זו הקהילה שלהם. למקומיים היה הרבה יותר פשוט להסביר, שאלתי אותם 'מה הייתם עושים אם היו נכנסים אליכם הביתה ושוחטים את ההורים והאחים שלכם?'. הראיתי להם הרבה מאוד סרטונים, אני משתמש בסרטונים שאנחנו נחשפנו אליהם ולא מה שמנסים להנדס להם".
הצלחת להשפיע עליהם?
"בסופו של דבר מי שלא קם בשלוש לפנות בוקר לאזעקות, או חושש להגיד ברחוב שהוא יהודי כדי שלא ידקרו אותו בטעות - לא יבין את זה. אנשים מקשיבים, מנסים להבין משהו אבל לא יותר מזה, הם לא חווים את זה ולכן לא מבינים. פניתי פעם אחת לבחורה והיא שאלה מאיפה אני, אמרתי מישראל והיא עשתה פרצוף והלכה. לא שלקחתי את זה קשה, כן? יותר הייתי גאה להיות ישראלי באותו רגע, אבל זה לא נעים"
גדלת בישראל לאמא יהודייה ואבא ניגרי-אמריקאי, הדתות והלאום התערבבו
"כן. כשהייתי צעיר יותר בישראל, בערך גיל נוער, נכנסתי לכל הנושא של ישו והנצרות, אבל דווקא בארה"ב זה השתנה. כאן התחברתי ליהדות ואני כל כך גאה להיות ישראלי ויהודי. מהכנסיות עברתי לבתי כנסת, הנחת תפילין, אתה מבין כאן כמה זה מיוחד להיות ישראלי ויהודי. אנשים מכל הדתות כאן רואים אותך ולא מאמינים שדרכת בארץ הקודש או ביקרת בירושלים. כשאתה מחוץ לישראל אתה מבין כמה אנחנו מיוחדים, כולם כאן שואלים איך מדינה כזו קטנה מנצחת את כולם ואני תמיד אומר להם שאלהים שומר עלינו".
צ'ילאקה בן ה-25 גדל בדרום תל אביב, החל את דרכו במגרשי הכדורגל בגיל 11 בגדנ"ע יהודה ובגיל 15 עבר למכבי יפו באמצעות הסגר קטין. ב-2017 הוזמן לנבחרת הנערים של ישראל ושותף בשלושה משחקים בטורניר ידידות בבלארוס, והרגע הגדול הגיע כשמכבי תל אביב רכשה אותו ממכבי יפו כשהיה בן 18.
צ'ילאקה חתם לשלוש שנים עם אופציה לשנתיים נוספות והיה נראה שהקריירה בדרך לנסוק. הוא נזכר: "הייתי באופוריה, גם אנשים בבית ספר ובכל מקום מסתכלים עליך אחרת, מתחילים להעריך. הבנתי אז שיש לי פוטנציאל, האמנתי שאני יכול לעשות משהו גדול עם הקריירה, שאני שווה את זה".
"הושאלתי לבית"ר תל אביב שהיה לה הסכם עם מכבי ושם העברתי שלוש שנים", הוא מספר, "אחרי זה נפצעתי בתאונת אקסטרים בטיול ביוון והייתי מושבת כמה חודשים. המשכתי משם בינואר לאום אל פאחם, אבל מהר מאוד הבנתי שאני רוצה לצאת מהטייטל של שחקן ליגה לאומית ולנסות משהו אחר כדי להתפתח - גם בשביל החוויה".
היום הוא מסתכל לאחור ומבין את הקשיים: "לא הייתי מספיק בוגר מנטלית, אבל זה הרבה מעבר. אתה מגיע ממכבי יפו, שם אתה פחות או יותר עולה ומשחק עם מה שיש לך והפערים עצומים. במכבי תל אביב מלמדים כדורגל, הרמה גבוהה, הכל אחר. הגעתי לנוער וגם חוויתי חודש אימונים עם הבוגרים, עם צוות מקצועי מטורף ושחקנים כמו אלירן עטר ועומר אצילי. זה עולם אחר, הייתי נופל מהרגליים, לא היה קל לגשר על הפער הזה למרות שהאמנתי בעצמי".
בקיץ 2023, אחרי ארבע עונות ו-83 הופעות בליגת הלאומית, צ'ילאקה המריא לארה"ב. ראשית חתם בסן דייגו מליגת המשנה ואחר כך המשיך לפורוורד מדיסון מה-USL1 - הליגה השלישית. "אני חושב שהיום אני מתאים לליגת העל בישראל", הוא אומר, "עברתי המון, התבגרתי, אני חי כאן לבד שלוש שנים. שיפרתי כאן את משחק הראש, הבנת המשחק... אתה כל היום סביב כדורגל. עשיתי שינוי גדול מנטלית ומקצועית ואני מרגיש מוכן לקפוץ מדרגה, אם לא בישראל אז בחו"ל".
כשצ'ילאקה מדבר על התבגרות, הוא מתייחס גם לכך שהיו לו כמה תקריות כשחקן צעיר. אביו עזב לארה"ב כשמייקל היה בן שש, ומאז הוא חי בישראל לבד עם אמו. במסגרות השונות, לא הייתה הקלה. "לא קל להיות שחור בישראל", הוא מספר, "סבלתי מזה המון. לא בכדורגל, אבל כן בחיים. כילד עברתי הרבה, הייתי מגיע לבית ספר והיו קוראים לי 'כושי' - והייתי יודע שאני צריך לריב כמה פעמים מכות כדי שיירדו ממני. תחושת התגוננות כל הזמן, זה חישל אותי עם השנים.
"אני חושב שאנשים לא מבינים בכלל את המשמעות של המלה הזו 'כושי' - שמסמנת את העבדות. זה כמו שאסור להגיע בישראל 'נאצי'. יש דברים שפשוט אסור ולא חוזרים אליהם, יש להם משמעות הרבה מעבר לצבע העור. עם הזמן אתה מבין שאנשים לא מבינים מה הם אומרים ואז אתה גם לא מתייחס, אבל כילד זה פגע בי מאוד".
לא שומעים עליך כמעט מאז שאתה בארה"ב
"הליגה כאן לא מסוקרת וגם נוטים לזלזל, אבל יש פה תנאים שיש רק אולי בגדולות בישראל. מתחם מדהים שמעבירים בו את היום, שלוש ארוחות ביום, דואגים לך לכל מה שצריך בשביל מקצוענות. הקבוצה האחרונה שלי בישראל הייתה אום אל פאחם והיה חומוס ובורקסים לפני האימון. אתה יודע איך זה לעלות לאימון אם אתה נוגע בזה?".
איך הקהל?
"אין פה אוהדים כמו מכבי-הפועל ואולטראס. לקהל זה שואו, יכולים להיות 30 אלף באיצטדיון, אבל רק 1,000 מרעישים ומעורבים. זה עולם אחר, אין את העצבים וכל מה שמלווה את המשחק, יותר מתעסקים בתרבות ספורט ובכל מה שמסביב - אווירה שונה לחלוטין ממה שרגילים בישראל. רואים את זה אחרת, הכדורגל גם לא הספורט המוביל כאן".
אתה בקשר עם שחקנים מהארץ?
"עם עידו שחר, אדוארדו גררו, בר כהן, בעיקר שחקנים ששיחקתי איתם בבית"ר תל אביב. מעידו שחר ונדב נידם למדתי איך לשחק גם כקשר. מכירים אותי כבלם, אבל בארה"ב אני משחק גם בעמדה מספר 6 בקישור".
איך האמריקאים?
"הכי נחמדים שיש, לפעמים יותר מדי. בארץ אתה קם בבוקר ומגיע לאימון, ואתה רק רוצה שקט עד שמתחילים. כאן כולם מדברים, מתעניינים, יש תרבות נימוס שלקח לי זמן לעכל אותה. גדלתי בתל כביר, אחרי זה עברנו לחולון, תרבות קצת אחרת... לפעמים הם כל כך נחמדים שאתה לא יודע אם זה אמיתי. גם בכביש, הם עומדים בפקק כמו ילדים טובים, אף אחד לא צופר או חותך, מחכים בסבלנות".
למזלך אתה לא בארץ כשסופת ביירון הגיעה
"איזה סופה איזה? אתם הורגים אותי, אני לא מפסיק לצחוק מזה. אני במדיסון, ויסקונסין, כאן תשעה חודשים זה חורף. מה שהולך אצלכם זה מהימים הטובים שיש לנו בחורף! אני קורא ושומע את זה ורק צוחק, אנחנו חצי מהזמן כאן בשלג, מזחלות, לובשים 10 שכבות. סערות זה טבעי כאן, הקיץ לא טבעי, יש בלחץ שלושה חודשים בשנה שלובשים קצר".