בתקופה הזו של השנה, במינוס שבע מעלות אם נהיה מדויקים, השלג והקור של שיקגו לא מוותרים לאף אחד. לא משנה אם אתה אוהד הנטס או הבולס, מספיק מרווח קטן בין הצעיף לצוואר והרוח של ה- Windy City כבר מקפיאה את העצמות.
למזלי, די מהר בתוך היונייטד סנטר היה אפשר להרגיש חום. חום ישראלי, אוהב ומחבק, שלטים בעברית, ילדי הקהילה היהודית שמשחקים על הפרקטי לפני החימום ואפילו חולצות של דני וולף ובן שרף שגרמו לי לחשוב לרגע שהגעתי למשחק של הנבחרת בתל אביב.
אחד מאוהדי הנטס, יהודי שגדל בפרברי שיקגו שיתף: "האמת, אני והבן שלי בדרך כלל עוקבים מרחוק אחרי משחקי הקבוצה, אבל כשגיליתי שדני וולף מגיע לכאן, ידעתי שזה משחק שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לפספס". בדיוק כמו עבור אותו אוהד, גם בשביל וולף עצמו זה לא היה עוד "משחק", זו הייתה סגירת מעגל רגשית וספורטיבית.
וולף, יליד גלנקו, אילינוי, עיירה עם קהילה יהודית גדולה, גדל במרחק 36 דקות בלבד מהיונייטד סנטר, חי ונושם את הבולס, שיחק לראשונה נגד הקבוצה עליה גדל: "אחד הזיכרונות המיוחדים שלי כילד היה ללכת עם המשפחה שלי למשחק של הבולס ולראות את דרק רוז במיטבו" סיפר בראיון דראפט קומביין.
הלילה, הוא אמנם לא לבש את המדים אדומים שחורים של הבולס, אבל עבור בני המשפחה, החברים הקרובים והקהילה היהודית שליוותה אותם זה היה רגע שיא לראות אותו על הפרקט ביונייטד סנטר ולא משנה צבע החולצה. החגיגה הייתה גדולה בכל דקה על הפרקט וכל סל שלו הייתה תחושה שהקהל הישראלי יהודי לצידו.
אכן, הסנטר הצעיר הרגיש די בנוח כשסיים ערב נפלא של 8 נקודות וארבעה ריבאונדים, מדד פלוס מינוס +11 (הגבוה במשחק!), הוא המשיך וקלע שלשה חשובה, 5:54 דקות לסיום כשרוב הרבע הרביעי שיחק כרכז (ועשה עבודה טובה) ועזר לקבוצתו להשיג ניצחון חוץ ראשון העונה ושני ברציפות. וולף גם זכה למחמאות ברשתות מאוהדי הנטס כשהתרשמו מיכולות הכדרור: "דני וולף ממש טוב, לתת לו לשחק כרכז? זה דווקא יכול להיות מעניין".
חשוב להזכיר, עד לפני שבוע, בן שרף ודני וולף שני הרוקיז המוכשרים נעו בין ה-NBA לג'י-ליג. ברשתות חלק מהאוהדים טענו שהם לא מספיק טובים כדי להיות שחקני רוטציה, שרף הספיק להתמודד גם עם פציעה בקרסול שעל פניו נראת כבר מאחוריו, שניהם חוו המון עליות וירידות, הסתגלות לקצב אחר. בקיצור, "חבלי לידה" שכל רוקי עובר, אבל לא כל אחד יכול לשרוד. בינתיים, נראה שהם לא מקשיבים לרעשי רקע ויודעים בדיוק מה הם עושים, כשממשחק למשחק הם נכנסים עמוק יותר לרוטציה של קואץ' פרננדס ורוכשים את אמונו.
אפשר לטעון שהיה להם גם קצת מזל עם כמות הפציעות שהקבוצה חוותה ועדיין חווה, שגרמה להם לחזור מהר מאוד לסגל הקבוצה ב-NBA. אבל חבר מאוד טוב אמר לי פעם: "אתה יודע מה זה מזל? מזל זו הזדמנות שפוגשת מוכנות". זה בדיוק מה שראינו מצמד הישראלים שמוכחים כל משחק(טוב, כמעט כל משחק) שמקומם על הפרקט.
עם בן שרף הסיפור קצת שונה, כאמור הרכז הצעיר חוזר לרוטציה אחרי פציעה בקרסול שהשביתה אותו קרוב לחודש מה שפגע בקצב ההתקדמות שלו. הפתיחה למי שזוכר הייתה חלומית, הרבה מעבר למה שמישהו העז לדמיין - כשהתחיל כרכז הפותח בחמישה המשחקים הראשונים של העונה, ועד כה בתשעה משחקים עומד על ממוצע של: 4.4 נקודות 2.9 אסיסטים דק למשחק. הלילה הוא סיים משחק פושר למרות שהיה נהדר במחצית הראשונה עם 6 נקודות ו-2 אסיסטים ומדד פלוס מינוס +5 ב-15 דקות.
בכלל, הרבה טוענים כי בן שרף "נראה מוכן", "נראה עם ניסיון" ואף פעם לא באמת הבנתי מה זה אומר. כנראה, שצריך לראות אותו מקרוב כדי להבין איך שחקן בן 19 משחק עם קור רוח של שחקן ותיק שיכול לעזור לקבוצה בכל רגע שצריך סדר, בדיוק כמו שראינו במחצית הראשונה. ההתחלה הייתה מעט הססנית אבל הוא הצליח לייצב את הקבוצה וגם קלע שלשה בסיום הרבע הראשון שהגדיל את היתרון ל-7. כשזה נוגע לזריקות מחוץ לקשת, זה נושא שמעטים בארץ לא אוהבים לדבר עליו אבל זה נושא שצריך לדבר עליו. אין ספק שבן לא מספיק עקבי כרגע אבל זה נראה שהוא עדיין זורק עם ביטחון וזה מה שחשוב.
קובי בראיינט ז"ל הציג פילוסופיה מעניינת לגבי חשיבות הביטחון העצמי וההתמדה בזריקה, גם אם החטאת. כשאמר: "הייתי מעדיף לזרוק ל-0 מ-30 מאשר 0 מ-9. 0 מ-9 אומר שהבסת את עצמך, שהוצאת את עצמך מנטלית מהמשחק". אני לא אומר ששרף צריך לזרוק 30 זריקות למשחק, אבל עצם זה שהוא לא מפחד ומראה את הביטחון, הוא לגמרי בדרך הנכונה ואני בטוח שגם הזריקות יכנסו. גם האוהדים מרגישים את זה, אחד מהם סיכם: "שרף נראה עם יותר ביטחון ממשחק למשחק, יש לו את הניסיון הזה יותר מכל רוקי אחר. תנו לו רגע זמן".
לסיום, אמשיך רגע עם הצד הקלישאתי עוד פעם אחת אחרונה ואצטט מהסדרה הנהדרת טד לאסו: You know what the happiest animal on Earth is? It's a goldfish. You know why? It's got a ten-second memory. Be a goldfish"
לבינינו למי שלא מכיר, לאסו הוא מאמן פוטבול אמריקאי שנזרק לכדורגל האנגלי בלי להבין עד הסוף את החוקים, אבל מבין מצוין בבני אדם, אמר את המשפט הזה לשחקן שלו שעובר תקופה פחות טובה.
מבחינתי, זה משפט שתופס לכל שחקן צעיר, בין אם הוא בתקופה פחות טובה או טובה יותר ובמיוחד לשני רוקיז בליגה הטובה בעולם עם 82 משחקים בעונה. אז בן ודני אם אתם קוראים את זה, קחו את הטיפ של טד למשחק הבא כשברוקלין תארח את יוטה כבר בעוד פחות מ-24 שעות.