בשבוע שעבר הודיעה ארסנל שכשהסכם חסות השרוול שלה עם רואנדה יגמר בתום העונה, המועדון לא יחדש אותו. מדובר על הסכם עם רודנות שלאחרונה מימנה מורדים שביצעו טבח באזרחי קונגו השכנה. אוהדי ארסנל בעצמם כל כך לא אהבו את החסות הזו עד כדי כך שליד אצטדיונם הם עשו ציור קיר של "הסכם" עם "Visit Tottenham" וכתבו עליו שהם מעדיפים לקבל חסות למשחקים של היריבה המרה מצפון לונדון מאשר לקבל חסות מרואנדה.
החסות של רואנדה היתה מאוד לא פופולרית בקרב אוהדי ארסנל מהרגע הראשון שלה ב-2018 אבל מה לעשות, כשמישהו מוכן לשלם 10 מיליון ליש"ט על פרסומת קטנה על שרוול החולצה שלך, עניינים פעוטים כגון טבח שמבוצע על ידי הספונסר לא מעניינים את מחלקת השיווק או את הבעלים. זה נכון לחסות השרוול ונכון גם להסכם החסות הראשי עם המדינה שמממנת טבח ואונס בסודן.
ההסכמים כאלה קיימים הרבה בגלל שבעשור וקצת האחרונים הרגולציה מעודדת את קבוצות להגדיל את ההכנסות העצמאיות (מחסויות, מכירת כרטיסים, זכויות שידור ומכירת שחקנים) בכל דרך אפשרית. ביום שישי האחרון קבוצות הפרמיירליג החליטו על שינוי רגולטורי משמעותי לעונת 2026/27. לפי הרגולציה שהולכת לצאת (profitability and sustainability rules או PSR) קבוצות בפרמיירליג היו יכולות לרשום הפסד של עד 105 מיליון ליש"ט על פני שלוש שנים.
לפי הרגולציה החדשה (Squad cost ratio או SCR) קבוצות מוגבלות בהוצאות שלהן לפי ההכנסות שלהן. הרגולציה החדשה קובעת כי קבוצה יכולה להשקיע בשוק העברות ולשלם לשחקנים (ולמאמן הראשי) סכום השווה ל-85% מההכנסות העצמאיות שלה (כלומר בלי העברת הכספים מהבעלים). דומה מאוד לפייר פליי הפיננסי של אופ"א, שבו "העוגן" של ההוצאות הוא בשוויי 70% מההכנסות.
6 מתוך 14 קבוצות הפרמיירליג התנגדו ל-SCR. הקבוצות שהתנגדו הן קבוצות לא גדולות שרובן מתנהלות מעולה וחיות בתוך המסגרת התיאורטית של SCR (כלומר מוציאות פחות מ-85% מההכנסות שלהן על שכר ורכש). מדובר על קבוצות כגון ברייטון, ברנטפורד וקריסטל פאלאס. לדעת הבעלים של הקבוצות הללו, הגבלת ההוצאות לפי ההכנסות תוביל לפתיחת פערים מהקבוצות הגדולות, שבגלל שהן מכניסות יותר, יכולות להוציא יותר ולהשקיע יותר בסגל שלהן.
צריך לומר, יש משהו מאוד לא ספורטיבי בהגבלת ההוצאות להכנסות האינדיבידואליות של כל מועדון.
תקרת שכר בספורט האמריקאי נובעת מהגבלת השכר לשיעור מההכנסות הכלליות של ליגה. ב-NBA קבוצות שעוקפות את תקרת השכר המוסכמת צריכות לשלם 'קנס' לקבוצות האחרות. וב-NFL יש תקרת שכר נוקשה שאי אפשר לעקוף אותה - כלומר לכל הקבוצות יש את אותה מגבלה בדיוק. בפרמיירליג, לעומת זאת, קבוצה כמו ליברפול או מנצ'סטר סיטי יוכלו להשקיע הרבה יותר מאשר קבוצות קטנות יותר כי הן פשוט מכניסות הרבה יותר.
זו, בעצם, הבעיה הכי גדולה של הפייר פליי הפיננסי של אופ"א, שפשוט איפשר לקבוצות גדולות לפתוח פערים כבירים מיריבותיהן - כי כשאתה מכניס יותר מהיריבות שלך, אתה יכול לשלם יותר לשחקנים שלך ולרכוש שחקנים ומאמנים איכותיים יותר מאשר היריבות שלך, מה שהופך אותך גם לקבוצה יותר מוצלחת כלכלית ואז אתה יכול להוציא יותר מהיריבות שלך וכו' וכו'.
הפייר פליי הפיננסי של אופ"א הוא אחד מהגורמים העיקריים לכך שבאיירן מינכן השתלטה לחלוטין על הבונדסליגה ופריז סן ז'רמן השתלטה לחלוטין על הליגה הצרפתית. באנגליה עוד הצליחו עוד לשמור על שוויוניות יחסית בגלל הכנסות גדולות מזכויות שידור שמחלוקות באופן שוויוני ורגולציה שאיפשרה גם השקעה מבחוץ בסגל. אבל זה, כאמור, הולך להיגמר.
סביר להניח שהדומיננטיות של הפרמיירליג באירופה לא הולכת להסתיים בגלל רגולציית העוגן הזו. קבוצה כמו ברנלי עדיין תכניס יותר מזכויות שידור מאשר כמעט כל קבוצה אחרת באירופה, אבל ההשלכות בזירה המקומיות יורגשו בהחלט. הקבוצות הגדולות והמכניסות ביותר, כנראה יהיו יותר דומיננטיות ממה שהן כיום.
דבר שני - וזה קשור לסיפור על הכסף של רואנדה בארסנל - המרדף אחר הכנסות יוביל קבוצות מכל השכבות באנגליה למצוא כל מיני נותני חסות מפוקפקים שיגדילו את ההכנסות ויאפשרו להגדיל את ההוצאות. זה פותח פתח גדול גם למדינות שמכבסות את תדמיתן וגם לכל מיני חברות קריפטו או "גיימינג" מפוקפקות - כי בכל זאת, אם הכנסה של 5-6 מיליון ליש"ט תפריד בינך לבין בלם, אז מה זה קצת כסף דמים כדי להשלים את הסגל.
ודבר אחרון. אחת מהסיבות לכך שצריך רגולציה - בחברה, בכלכלה ובכדורגל - היא כדי לשמור על האינטרסים של האזרחים או הלקוחות. במקרה של הכדורגל לא מדובר על לקוחות אלא אוהדים, כלומר לקוחות שיש לקבוצה שלהם "מונופול רגשי" עליהם (זה לא שאוהד של ארסנל יתחיל לאהוד את טוטנהאם בגלל שמחירי הכרטיסים שם נמוכים יותר, נכון?).
ומאז "הפייר פליי" (שזה הכל חוץ מפייר, כן?) המחירים של שאוהדים צריכים לשם על כדורגל טיפסו לגבהים מסחררים - כי קבוצות חייבות להכניס יותר ולכן הן מוציאות יותר מהכיס של האוהדים שלהן. בעשור האחרון מחירי הכרטיסים בכל אירופה (ובאנגליה בפרט) הרקיעו שחקים. כאשר קבוצה כמו ליברפול העלתה את המחיר של הכרטיסים הכי זולים שלה ביותר מ-800%. באנגליה רוב הקבוצות הגדילו את מחירי הכרטיסים שלהן ב-30% עד 70% ובאירופה מחירי כרטיסים צמחו ב-25% עד 50%, כאשר גם מחירי המרצ'נדייז הרקיעו שחקים (עלייה של 21% באנגליה) וכך גם מחירי הצפייה במשחקים בבית - כי חברות התקשורת מוציאות הרבה יותר כסף על זכויות שידור.
התוצאה היא שהאינפלציה במחירי הכדורגל גדולה בהרבה מהאינפלציה הרגילה. באנגליה, למשל, אם מחירי הבירה היו עולים כמו מחירי הכרטיסים למשחקים, האנגלי הממוצע היה צריך לשלם כ-12 ליש"ט על פיינט בירה (היום הוא משלם כ-6.5 ליש"ט על פיינר).
Stop exploiting loyalty. ✋ pic.twitter.com/IQfWSgH3ea
— Football Tweet ⚽ (@Football__Tweet) December 1, 2024
אגב, גם בישראל מחירי הכרטיסים עלו ב-15%-20% בעשר השנים האחרונות - וזה לא שאנחנו מקבלים איזשהו מוצר טוב בהרבה ממה שהיה לפני עשור. מן הסתם, נושא המחירים הוא הנושא שהכי מטריד את רוב האוהדים. בסקר שערכו ארגוני האוהדים באנגליה בקרב 3,000 אוהדים, 60% מהנשאלים שהולכים למשחקים טענו שמחירי הכדורגל הם הנושא הכי משמעותי בכדורגל. אבל המחאות הרבות (למשל קמפיין Stop Exploiting Loyalty - "הפסיקו לנצל את הנאמנות") לא באמת מזיזות.
אם הרגולציה אומרת שצריך להגדיל את ההכנסות כדי לתחזק את הקבוצה, אז צריך להיכנס לכיס של האוהדים - שרובם לא מרוויחים יותר מאשר הרוויחו ב-2015 - ולהוציא משם עוד כסף. ובגלל שהאוהדים מגלים הבנה לזה, בכל זאת, הם רוצים קבוצה טובה - זה רק הולך להחמיר.