ב-1989 בעלי הקבוצות ב-NFL ידעו שהם צריכים מישהו שאינו פיט רוזל. הקומישינר שכיהן 30 שנה בתפקיד היה דומיננטי ומשפיע בצורה בלתי רגילה על ענף הספורט שהפך לפופולרי בארה"ב בתקופתו. ואולם, שנות השמונים היו קשות מאוד עבור ה-NFL. השחקנים היו מסוכסכים עם הקבוצות, חלק מהבעלים תבעו את הליגה והצמיחה של הענף די נעצרה. היה ברור שהליגה צריכה מנהל אחר.
החבורה הוותיקה בקרב הבעלים רצו את ג'ים פינקס, שחקן לשעבר ומנהל קבוצות שהיה חבר ב"וועדת הניהול" של ה-NFL. הקבוצה החדשה של הבעלים, שהוביל ג'רי ג'ונס - הבעלים של דאלאס קאובויס - דחפו למינוי של עורך הדין המשעמם והאפור של הליגה, פול טאגליבו.
אחרי שבעה חודשים של דיונים עידן טאגליבו התחיל ב-1989 בשקט תעשייתי שאיפיין את כל 17 השנים שלו כקומישינר, שהוא הפך אותה לליגה העשירה בעולם. "אף אחד לא ממש הכיר אותו" סיפר פינקס ל"מינסוטה סטאר טריביון" באותה שנה. "אבל אני הכרתי אותו וידעתי כמה הוא היה חשוב לליגה ב-20 שנים האחרונות".
טאגליבו, עורך הדין של ה-NFL, היה איש של הסכמות ופשרות. הוא פתר בעיות בלי אגו. והוא הביא את התכונה הזו גם כשהתיישב על כסאו של הקומישינר. טאגליבו התנשא לגובה 1.95 מטר (הוא היה כדורסלן בקבוצת האוניברסיטה שלו ג'ורג'טאון) אבל אמרו עליו שהיתה לו "נוכחות צנועה".
אחד מהצעדים הראשונים שלו היה להתקשר לראש איגוד השחקנים, ג'ין אפשו, ולהגיד לו שהוא יהיה מעורב בכל המשאים ומתנים על הסכמי העבודה הקולקטיביים. עד אז, הקומישינרים לא עסקו במשא ומתן ישיר על הסכמי העבודה של הליגה - מי שעשה זאת היתה "וועדת הניהול", שהורכבה ממנהלי ובעלי הקבוצות. ב-17 שנותיו כקומיש לא היו שביתות - הישג כביר עבור ליגה שמ-1970 עד 1987 סבלה מארבע שביתות, שפגעו קשות בפופולריות של המשחק.
מערכת היחסים של טאגליבו ואפשו, שחקן בהול אוף פיים של הפוטבול, היתה מבוססת על כבוד הדדי וניסיונות אותנטיים לעשות את מה שהכי מתאים לשני הצדדים. טאגליבו ייסד עם אפשו את מוסד השחקנים החופשיים ואת תקרת השכר. פשרות היסטוריות שאיפשרו לקיים מערכת יחסים מניבה עבור הבעלים והשחקנים.
טאגליבו עבד יומם ולילה עבור יציבות, שאפשרה בנייה לטווח הארוך. הנוכחות הצנועה של טאגליבו היתה גם בכל משא ומתן מסחרי של הליגה, הוא דחף למעבר לאצטדיונים חדשים, הוא חתם על הסכמי זכויות שידור בשווי מיליארדים, הקים את NFL נטוורק שסייעה להפוך את הליגה לאימפריית תוכן, הגדיל את הליגה מ-28 ל-32 קבוצות, התחיל את השיווק של הליגה מחוץ לארה"ב (הקים את NFL אירופה) והפך את הליגה למוצר הכי נצפה בטלוויזיה האמריקאית - ובפער עצום.
טאגליבו גם טיפח את מחליפו, רוג'ר גודל, וכשהיה צריך עמד בפני הבעלים והראה בהירות מוסרית כאשר החליט בעצמו - ונגד הבעלים - לא לשחק בעקבות אירועי ה-11 בספטמבר 2001. ה-NFL אף פעם לא עצר - גם לא אחרי הרצח של ג'ון אף קנדי - אבל אחרי אירועי הטרור טאגליבו הבהיר שזה לא הגיוני לשחק. "אנחנו חייבים להראות חזית מאוחדת" אמר. "זה גרוע יותר מפרל הארבור". המשחקים נדחו וגם הסופרבול. אבל החזרה למגרשים היתה מהרגעים המאחדים והחשובים ביותר לארה"ב אחרי הניין-אלבן.
טאגליבו גם יזם את "חוק רוני", שחייב קבוצות לראיין לכל תפקיד גם בן מיעוטים והחליט להזיז את סופרבול 1993 מאריזונה בגלל שהמדינה סירבה להכיר ב"יום מרטין לות'ר קינג ג'וניור" כחופשה. הוא גם עבד עם ניו אורלינס סיינטס כדי לוודא שהקבוצה תשאר במקומה אחרי הוריקן קתרינה.
ב-2017 טאגליבו התנצל על דבריו נגד עיתונאים שסיקרו את בעיית זעזועי המוח בפוטבול ואמר שלא היה לו את כל המידע. "לא השתמשתי בשפה הנכונה" אמר. "וזה היה קשור לחוסר הבנה רציני שלי". לפי ארט, לשעבר מאמן NFL ובכיר במשרדי הליגה: "הפילסופיה של טאגליבו היתה ברורה. 'אם זה שבור, נתקן את זה. אם זה לא שבור. נתקן את זה'. הוא תמיד אתגר אותנו למצוא דרכים טובות יותר לעשות דברים. אף פעם לא איבד את האחריות שלעשות מה שנכון למשחק".
טאגליבו היה הקומישינר שאיפשר את קיומה של ה-NFL כארגון ספורט מודרני שעומד בסטנדרטים הניהוליים הגבוהים ביותר. הוא עשה את זה בשקט, במקצועיות, בשיתוף פעולה מעולה עם כל השותפים המרכזיים ובצניעות לא אופיינית למנהיג של ארגון כל כך גדול ועמוס אגו. טאגליבו מת בביתו שבמרילנד בגיל 84 בעקבות סיבוכים של מחלת הפרקינסון. הוא ייזכר תמיד כאחד מהקומישינרים הגדולים של הספורט האמריקאי - לצד דיוויד סטרן ופיט רוזל.