משפחת מיימון מתכוננת למשחק העונה

יום שלישי אחר-הצהריים, ערב חג שני, הוזמנתי לבית משפחת מיימון. במשפחה אולי לא מדברים על זה, אבל בעוד שלושה ימים ייערך משחק העונה של ליגת הכדוריד שלנו, כאשר אס"א תל אביב האלופה תארח את הפועל ראשון לציון, במשחק שיקבע כנראה סופית מי תסיים את הליגה במקום הראשון ותגיע עם יתרון הביתיות לפלייאוף.

משפחת מיימון היא משפחת האצולה של הענף. קובי, האבא, הוא אחד משחקני העבר המפורסמים והיום מאמן האלופה אס"א תל אביב. עידן הוא בכיר שחקני ישראל, אשר שיחק בגרמניה בשנה שעברה והשנה חזר להנהיג את הקבוצה בה גדל, הפועל ראשון לציון, שאיבדה את האליפות בשנה שעברה. ויש גם את עמרי הצעיר, רק בן 24 אבל עם תכונות של מנהיג.

הושבתי את שלושת הגברים לשיחה על כדוריד, משפחה וכדוריד במשפחה.

האוירה במשפחה מתוחה לקראת המשחק?

עומרי: אין מתח יוצא דופן.

עידן: לא, מתח לפני משחק, לא משהו מיוחד בבית.

אפילו שמשחקים נגד אבא?

עידן: אה... נכון שיש פה את ההקשר המשפחתי אבל אנחנו משחקים קודם כל נגד אס"א ואת זה אסור לשכוח.

הזעזועים בראשון בעקבות החלפת המאמן מוסיפים למוטיבציה שלכם?

עמרי: לא נראה לי שזה מוסיף למוטיבציה, מוטיבציה יש תמיד. אבל, זה פותח דרך חדשה כי הקבוצה הייתה צריכה זעזוע ועכשיו כשבא הזעזוע ויש מאמן חדש אולי הדברים יראו אחרת.

מהצד נראה שהמוטיבציה לא כתמיד ואפילו ה"ווינריות" המפורסמת של הפועל ראשון ומשפחת מיימון נעלמה...

עומרי: שוב, אני לא חושב שזה קשור למשפחת מיימון. זו קודם כל קבוצה. אנחנו שניים אבל יש עוד 14 שחקנים . נכון שבשני הדרבים האחרונים נראנו אפטים, יש שאומרים שאנחנו קבוצה שבעה אבל אני באופן אישי לא שבע, גם אם יהיו לי 100 אליפויות ברור שאני ארצה עוד אחת.

עידן: לא חזרתי לארץ בשביל להיות הסגן של בר-כוכבא... בטח לא בשביל להיות קבוצת אמצע טבלה. חזרתי מגרמניה כדי להחזיר להפועל ראשון את האליפות. אבל בספורט אין תעודות ביטוח ואי אפשר לדעת מה יהיה. כנראה שלא התכוננו מספיק טוב למשחקים, כנראה לא היינו בכושר טוב, כנראה לא התחברנו כקבוצה ואני לא זוכר הרבה משחקים בהם התעלנו ונראנו טוב. ככה זה נמשך לאורך זמן, הבומבה שקיבלנו החודש האחרון היא תוצאה של כמה חודשים לא טובים. אני לא חושב שאין מוטיבציה, השחקנים רוצים אבל זה לא הולך אין מה לעשות ממשיכים הלאה.

הבעיה הייתה בעמדת המאמן?

עידן: אני באופן אישי מאוד מעריך את אריה גורטק. יש לי הערכה אליו בתור בנאדם אי אפשר לבוא רק אליו בטענות, הוא היה האופציה היחידה להחלפה כי אי אפשר להחליף 15 שחקנים.

האבא קובי יושב בצד ושותק. הוא רואה את הבנים שלו קצת לחוצים לקראת המשחק. הוא משדר רוגע. מתאים לו שראשון מגיעה אליו למשחק כשרק לה יש מה להפסיד. אני שואלת אותו אם הוא לא משתתף בשיחה כי הוא שומר סודות.

קובי: בואי נגיד ששבוע לפני משחק אנחנו לא מדברים בכלל,לפעמים אני לא רואה אותם כבר 3 ימים לפני המשחק ואם הם מפסידים אז גם 3 ימים אחרי משחק לא מדברים ,אבל במהלך העונה אנחנו מדברים על משחקים שלהם עם קבוצות אחרות.

כשאתה משחק נגדם האם אתה חושב על הטעויות שלהם או על מהלכים יפים שהם עושים?

קובי: תראי זה עובר בראש אבל אני מרוכז יותר במה שקורה עם הקבוצה שלי. אם הם טובים יותר או פחות אני מתייחס לזה מההיבט המקצועי- איך זה משפיע על הקבוצה שלי. בשנים כשיחקתי נגד עידן ועמרי עוד לא שיחק, את המשחקים הכי טובים שלו הוא נתן נגדי ואני פירגנתי ומאוד אהבתי את זה. אולי זה בגלל שבאותן שנים הקבוצה שלי לא הייתה מועמדת רצינית לאליפות.תראי, בגדול אני רוצה שהם יצליחו אבל שיפסידו במשחק. שיהיו טובים מאוד, הכי טובים אבל שלא ינצחו כי בכל זאת יש כאן תחרות ספורטיבית".

אחרי הפסד יש באלגן בבית?

עידן: במגרש אין בכלל פריבילגיות, אין אחי לא אחי, אם באימון הוא ינסה "לעשות עלי" גול אני לא אתן לו . כשצריך להעיר מעירים כשצריך לתת מילה טובה נותנים מילה טובה ואם צריך לתת סטירה ניתן גם סטירה. אבל מחוץ למגרש נגמר המשחק ולכל אחד יש את הפינה לחשוב על מה שהיה במגרש. כשחוזרים הביתה נרגעים אפילו שאנחנו במשפחה לוקחים יותר ללב. אחרי הדרבי האחרון 5 ימים אי אפשר היה לדבר איתי.

קובי, מה קורה כשאתה מפסיד להם?

קובי:לא יודע, עדיין לא הפסדתי להם.

ואם תפסיד ביום שישי?

עידן: אז נבוא לארוחת ערב (צוחק).

קובי: המשחק הזה אמנם חשוב ואני מאוד רוצה לנצח אבל בשבילי זה מאוד מאוד לא משמעותי אם נגיע לגמר מהמקום הראשון או השני. הביתיות שלנו לא משמעותית, את המשחקים הכי טובים שלנו בשנתיים האחרונות עשינו בחוץ. המגרש באוניברסיטה הוא נורא ואיום.

לשלושתכם תכונה משפחתית משותפת: לדבר הרבה עם השופטים במהלך המשחק..

עידן: אני הקפטן (צוחק).

קובי: אני בתור שחקן לא דיברתי עם השופטים.

עומרי: אני גם לא מדבר הרבה עם השופטים, במקרה בדרבי האחרון זה בלט אצלי אבל בדרך-כלל אם אני אומר משהו לשופט אני שם את החולצה על הפה, פעם בשנה קורה לי מה שקרה בדרבי.

עומרי, בשנה שעברה במשחק האליפות בכית בראיון שאחרי המשחק ואבא הסתובב עם חיוך מאוזן לאוזן.

קובי: דוקא לא חייכתי מאוזן לאוזן, שמחתי בנצחון של הקבוצה שלי אבל בפנים הייתי גם מאוכזב כי עמרי היה מאוכזב מאוד. הייתי יותר שמח לנצח קבוצה אחרת.

ותגיד עומרי, אתה היית מבסוט בשביל אבא?

עמרי: לא הייתה בי שמחה בשבילו כי לא יכלה להיות בי שמחה, אבל אחרי שבוע אתה אומר " וואלה הפסדתי אז לפחות אבא שלי נהנה", אבל שמחה לא הייתה.

אני צופה משחק כזה נגד קבוצה מאוד מאוד טובה ומסודרת. מבחינת חומר שחקנים קשה להעריך מי טובה יותר. במשחקים בין הפועל לאס"א הכל תלוי איזה "יום" תפסו הקבוצות. השנה שעברה תמיד קרה משהו שהרס לנו, פעם אחת וובה הורחק והשנה הוא בכלל לא שיחק.

אז תגידו, אפשר לשאול מה יהיה ביום שישי?

עידן: בשבוע האחרון לא התאמנתי יש לי מתיחה או קרע בשריר. היום התחלתי לרוץ ומחר אני אעשה אימון קל. בטוח שאני לא אהיה בריא ב-100% אבל אעשה את המקסימום בדקות שאשחק. ניצחון ביום שישי יכול לסיים תקופה רעה ולתת לנו הרבה ביטחון להמשך.

קובי: אני רוצה להרגיע אותם- אני לא משחק, שיהיו רגועים.
אני חושב ששתי הקבוצות פחות או יותר שוות ויום נתון של אחד השוערים, בעיקר אחד השוערים יכול לקבוע את תוצאת המשחק.

האמא והאישה, רינה, נמצאת במטבח בשעה שהגברים מתראיינים. כשהגברים נעשים רעבים, הם מאבדים קצת ריכוז וחותכים למטבח. רינה מחכה להם שם עם התבשילים.

רינה, מה יהיה בשישי, ילדים או בעל?

רינה: בתור אמא כמובן שחשובה לי הצלחת הילדים. חשובה לי במובן אחר ההצלחה של בעלי בתור מאמן, אבל במהלך העונה יותר הייתה חשובה לי ההצלחה של הילדים. עכשיו כשהפועל נשרה מהגביע אני מקווה שבעלי יקח את הגביע והילדים את האליפות, זו תהיה עבורי חלוקה צודקת.

עמרי (מהמטבח): יאללה מתאים!

איך נראית ארוחה אחרי משחק?

רינה: אם שתי הקבוצות מנצחות, הכל טוב וכולם מתעניינים אחד בשני, אבל אחרי שני הדרבים הארוחה הייתה בדממה והייתה אוירה של תשעה באב. אף אחד לא דיבר, אכלו והלכו.

ש: וכששלושתם נפגשים על המגרש?

רינה: אם קובי יפסיד והילדים ירויחו אני מאמינה שקובי יבליג וההשפעה על הארוחה תהיה קטנה אבל אם לצערי יהיה הפוך יהיה לנו עוד פעם תשעה באב.

ותיקו?

רינה: תיקו אני קונה.