אף אחד לא באמת האמין שזה יקרה. "הפועל תל אביב ביורוליג" - שלוש מילים שבמשך שנים נשמעו כמו בדיחה פנימית ביציע באוסישקין. אבל הנה זה קורה - בפיראוס, מול אולימפיאקוס, באולם השלום והאחווה, ההיסטוריה נכתבת באדום. אלפי אוהדים מהארץ ומיוון רואים בעיניים איך החלום הישן של מועדון הפועלים מתגשם סוף סוף.
מי בכלל היה מאמין שצמד המילים הפועל תל אביב ויורוליג יופיעו באותו משפט? אבל עשרות שנים אחרי שקבוצת ההסתדרות, זו שתמיד חיה בצל הצהובים-כחולים השנואים, מגיעה להיכל השלום והאחווה בפיראוס כמוליכת היורוליג - הכול נראה פתאום אפשרי.
אולם השלום והאחווה, מפלצת הבטון הזאת, אולי השריד האחרון לאולמות שנבנו בעידן אחר, ממשיך לספק את הסחורה מבחינת אווירה ורעש - גם אם הקבוצה המקומית לא מלהיבה השנה. אחרי שיורדים בתחנת ניאו פלירו בדרך לאולם, עוברים במנהרה שמזכירה לרגע תמונות ממנהרות בעזה, אבל מה לא עושים כדי לראות משחק יורוליג.
למרות החששות, אוהדי הפועל הגיעו - ועוד איך הגיעו. הם מפוזרים בכמה מוקדים ביציעים, דגלים וצעיפים באוויר, שרים בלי סוף. יש משהו אלטוריאסטי משהו בקהל של הפועל, אותו קהל שמלווה את הקבוצה בקנאות דתית למרות הצלחות מינימליות לאורך ההיסטוריה של המועדון. שתי הקבוצות, האנדרדוג של הערים שלה, עולות במדים יוצאי דופן - הפועל בלבן, אולימפיאקוס בשחור. נדיר לראות את היוונים כך בבית, אולי אפילו לראשונה, באולם שעל גדות נמל פיראוס.
אילן אמיר מרמת השרון, אוהד הפועל כבר יותר משבעים שנה, מתקשה להאמין: "לא חשבתי שאראה את הפועל ביורוליג עוד בחיים שלי", הוא אומר. והנה הוא כאן בן 86, עומד בין עשרות אדומים אחרים, עיניים נוצצות, כשהקבוצה פותחת את המשחק בסערה.
הקהל היווני, לעומת זאת, נראה מנומנם. אולי זה הוויקאנד הארוך, אולי כמויות האוזו והצ'יפורו מהחג הלאומי שממנו חזרו רק לפני יומיים. רמת הדציבלים נמוכה מהרגיל, והמשחק נראה מבולגן, אבל הפועל יורדת למחצית ביתרון 6 נקודות. בכל זאת - מוליכת היורוליג.
במחצית אני פוגש את עופר ינאי, הבעלים של הפועל, שמקרין ביטחון סטואי: "הפועל שווה גמר השנה" הוא אומר, "אבל לזכות בעונה הראשונה יהיה קשה. חסר לנו שחקן אחד - 4 שיודע גם לקלוע. אז נהיה באמת קבוצה שדורסת". ולאור מה שאנחנו רואים על המגרש נראה שהוא יודע על מה הוא מדבר.
הרבע השלישי הוא אולי אחד הגרועים שנראו ביורוליג השנה. שתי הקבוצות מדשדשות ולא מצליחות לשים את הכדור בסל. אולי אפשר להאשים את סופש ההאלווין בטבעות המכושפות, אולי פשוט יום רע של שתי הקבוצות. הפועל קולעת רק 4 נקודות ברבע!!!, אבל סוף סוף ישראלי ראשון עולה על המגרש, תומר גינת הסמל של הפועל ששובר את אי ההופעה של שחקנים ישראלים על הפרקט בפיראוס. למרות הרבע הנוראי, הפועל מסיימת את הרבע בפיגור נקודה בלבד, והקהל היווני החליט להתעורר סוף סוף.
הפועל, שבעשורים האחרונים נחשבה ל"לוזרית" הקלאסית, מנסה השנה לשנות את ה-DNA הזה. כמו דטרויט ליונס ב-NFL, שהצליחה להפוך מקבוצת תחתית לסיפור הצלחה בזכות מאמן ששינה תרבות - גם כאן מנסים לשכתב את ההיסטוריה. עם בוס שמוכן לשפוך ארגזים של כסף ומאמן יווני מטורף כמו דימיטריס איטודיס (שנוא במיוחד כאן, בכל זאת עבר בפנאתינייקוס כעוזר מאמן בדרך להיות מאמן נבחרת יוון) - אולי זה באמת אפשרי.
ברבע האחרון, ה-"גאברוס", דגי האנשובי, כינוי הגנאי של אולימפיאקוס בפי היריבה הירוקה - תופסים פיקוד ומנסים לסגור עניין. המאבטחים כבר מתחילים לרדת לכיוון הפרקט, והאוהדים על קצות האצבעות. שתי שלשות מטורפות של מיצ'יץ' משוות את התוצאה ומחזירות תקווה - אולי הפעם ההיסטוריה באמת משתנה מול העיניים?
אבל הסיום הופך לקומדיה של טעויות - שריקות, הצגות לשופטים ושאגות קהל שממלאות את ההיכל. האם השופטים גנבו את המשחק מהפועל? כשקבוצה קולעת ארבע נקודות ברבע היא יכולה לבוא בטענות בעיקר לעצמה, בטח לא לשופטים שקיבלו את הבמה בשתי הדקות האחרונות. בסיכומו של דבר, הפועל מסיימת את המשחק עם הפסד שני ביורוליג.
וכמו ששר אריק איינשטיין הגדול - "ואיזה מסכנים האוהדים" - שעשו את כל הדרך לפיראוס, רק כדי לגלות שההרגל הישן, להפסיד, עדיין לא לגמרי נעלם.