ואיזה מסכנים האוהדים (של חיפה ושל הצהובים)

איני מבין גדול בכדורגל. אני גם לא מתיימר. אני אוהד. אוהד של הפועל תל אביב. בערך מגיל 6 אני הולך למשחקי הקבוצה ואני משתדל להגיע לכמה שיותר משחקים. הטור שלפניכם, הוא לא טור פרשנות. הוא טור תגובה להרבה אנשים שלא מפסיקים לבלבל את המח על הפועל תל אביב בשבוע האחרון. ואולי לא, אולי זה בעצם טור תודה להפועל תל אביב שלי.

בתור אדום, ראיתי משחקים גדולים יותר ומשחקים גדולים פחות. ראיתי כשלונות צורבים לצד ניצחונות מתוקים. ראיתי דרבים שהביאו אותי לדמעות וראיתי דרבים שאחריהם חייכתי חודשים.

בשנה שעברה חשבתי שכבר ראיתי הכל. המסע האירופאי הקסום של הפועל שלנו בגביע אירופה היה סוף סוף משהו להתגאות בו. לא עוד משחקים מקומים משעממים אלא אירופה האמיתית, אירופה הקלאסית. רגעי האושר, ההרגשה הזו שאנחנו לא שייכים ללבנט, אלא באמת למקום שבו משחקים כדורגל, למקום שהפועל תל אביב צריכה להיות שייכת אליו.

האמת, לא ציפתי שבשלוש שנים הבאות אני אצפה בתצוגות שיא של הקבוצה שלי. אחרי הדאבל, אחרי אירופה אחרי הדרבים המדהימים. אנחנו אוהדי הפועל, לא חזירים במיוחד כמו החברים הצהובים שלנו.

אבל אז הגיע יום ראשון. בתצוגה שהיא היא הפועל תל אביב, נסענו לבאר שבע וגנבנו שם 0:1 קטן. הייתה שם מלחמה, היה שם מעט כדורגל אבל הייתה שם הפועל תל אביב. שלנו. זאת שאנחנו לא מצפים ממנה לדרוס, זאת שבאמת משחקים בה שחקנים שקוראים להם רמי חליס, ובכל זאת מנצחת. מאז המסע באירופה, לא נתנה הפועל שלנו תצוגת כדורגל משכנעת שכזו, מרגשת שכזו ומענגת שכזו. נדמה לי, אבל אני לא בטוח, שגם ליפי וקופר צפו במשחק.

ורק לחשוב על אוהדי שאר הקבוצות, מסתכלים, מתעצבנים ולא מבינים איך אפשר לאהוד קבוצה כזו, מוזרה כזו, שמוליכה את הטבלה. אז אולי יש יותר יפות ממך, אדומה שלי, אבל אין יפות כמוך.