ההיסטוריה הפרטית שלי עם משחקים בין מנצ'סטר יונייטד לליברפול, החלה בצורה די עגומה. אי שם, לפני מעט פחות מ-30 שנה, בעת שהותי בלונדון, רכשתי כרטיס למשחק - שהיה אמור להיערך למחרת - מספסר מקומי תמורת סכום מופרך (אז, היום זה חצי בחינם) של 180 פאונד.
קמתי למחרת בשעה מוקדמת של בוקר, שכן הייתי צריך לאסוף את הכרטיסים שלי בקבלה של מלון בליברפול, הגעתי אל תחנת ויקטוריה או יוסטון (ממרחק השנים כבר איני זוכר) רק כדי לגלות שהרכבת אינה פועלת כסדרה ומגיעה רק עד לאחת הערים בדרך, משם ממשיכים באוטובוס לתחנת ליים שבליברפול - ולצורך העניין שלשמו התכנסנו, מגיעה לליברפול אחרי שהמשחק ייפתח...
את המשחק ראיתי בפאב לונדוני, כשניצחון 2-1 של הקבוצה שלי, מנצ'סטר יונייטד, היה נחמה קטנה, אפילו אחרי שריפדתי אותו בפיינטים רבים של גינס.
מאז התקבע אצלי בתת מודע חלום שחוזר על עצמו: אני נמצא בדרך למשחק חשוב של הפועל חיפה או מנצ'סטר יונייטד, אבל לא מצליח להגיע בזמן לשריקת הפתיחה.
על הרקע הזה, תנו לי לספר לכם שהזיכרון הבא הוא עגום אף יותר ממזג האוויר בצפון מערב אנגליה, הפעם דווקא משום שכן הגעתי למשחק שנערך ב-14 למרץ 2009. זו הייתה אמורה להיות הנסיעה המושלמת: אבא שלי, שכבר התקרב לגיל 84 ורצה לראות משחק כדורגל גדול באנגליה, אחד משני אחיי, בני בן ה-10 ואני. 300 פאונד לכרטיס שילמנו עבור התענוג, אחרי שהספסר הקבוע עשה לי הנחה.
אלא ששישה שבועות לפני הנסיעה המיוחלת החלקתי עם האופנוע, שברתי את הרגל ונזקקתי לניתוח... למרות שנעזרתי בקביים, החלטתי שלא לוותר על הנסיעה.
דימיטר הכובש
"טו דה גראונד, מייט" הפטרתי לנהג המונית כאילו הייתי מקומי (האמת שמאז למשחק שבו נתקעתי בלונדון היו לי כבר עשרות ביקורים באולד טראפורד, אבל אף פעם לא לעימות הגדול בין שתי היריבות המעוטרות ביותר בתולדות הכדורגל האנגלי), מוכן לרגע המושלם שבו אחזה לראשונה בקרב על אנגליה.
החברים של יוסי בניון החליטו לקלקל לי את החוויה: אמנם הובלנו 1-0 מפנדל שכבש רונאלדו, אבל ההמשך היה איום ונורא: ליברפול הכתה בנו ארבע פעמים, שבאמצע הורחק נמניה וידיץ'. סוף המשחק מצא אותי מדדה בקושי על הקביים, מת מכאבים - ועם ילד בוכה בגלל ההפסד.
אם לא היה די בכל אלה, הרי שביום שבו שבנו לארץ, חגגנו יום הולדת לאבי, מבלי לדעת שיהיה זה האחרון: כמעט שנה מאוחר יותר, כמה שבועות לפני יום הולדתו ה-85, הוא נפטר במפתיע.
התיקון המיוחל הגיע לא הרבה אחרי אותו משחק: הפעם היה לי כבר מנוי (שאותו חלקתי עם כמה שותפים) ליציע הצפוני (לימים: סר אלכס סטנד), קרוב לסטרטפורד-אנד, כלומר - לחלק השר, המעודד והשיכור יותר של האצטדיון. ניצחנו 3-2 כשאת כל שלושת השערים כובש דימיטר ברבטוב, האחרון שבהם במספרת הפוכה, שנייה בתולדות המועדון רק לזו של וויין רוני בדרבי, כשלוש שנים מאוחר יותר.
לא רואה בעיניים
במבט לאחור נראים הימים ההם שייכים לעידן אחר. ימי פרגי במועדון נראים רחוקים כאילו היה מדובר בתקופת אלכסנדר הגדול ולא אלכס פרגוסון, שמאז עזב את הקבוצה הלכה היא מדחי אל דחי, עם הבלחות בודדות בדמות זכיות בגביע (פעמיים אנגליה, פעם אחד בזה של הליגה האירופית) שנחשבו בעידן המוזהב לכל היותר כפרסי ניחומים.
והנה, אמש, למשך שעתיים קסומות היא שלחה לי גלויה. שנלקחה לא רק ממקום אחר אלא גם מזמן אחר. לרגע נראתה הקבוצה של אמורים כמו מנצ'סטר יונייטד "ההיא". אולי לא ביכולת אבל בוודאי ברוח הלחימה.
צר לי לאכזב את חבריי ליציע: אני חושש שהבעיות של הקבוצה הן חמורות הרבה יותר ממשהו שניצחון במשחק אחד, יוקרתי ככל שיהיה, יכול לתקן. ובכל זאת, לרגע אחד זכינו לפלאש-בק מתור הזהב.
איך אני יודע? את המחצית השנייה העדפתי שלא לראות. להתעדכן התוצאה רק מקבוצת הווטסאפ שלנו, חבורת אוהדים שהתגבש לה אי שם, לפני עשרים שנה, כדי לצפות ביחד במשחקים ומדי פעם אפילו לגנוב קפיצה קטנה לאנגליה.
זה הזכיר לי את הימים שבהם היינו מתכנסים לצפות בכל משחק בפאב - וכשהמתח הגיע לשיאו, הייתי יוצא לטיול קטן בחוץ, לא מסוגל לעמוד במראה השידור הישיר, כשכולם מסביב צוחקים עלי שלמרות שאני אוהד קבוצה שכמעט תמיד מנצחת (אז) אי אפשר לעקור ממני את אוהד הפועל חיפה, זה ש"חותם על תיקו" גם כשהקבוצה שלו מובילה 3-0 בתוספת הזמן.
בינתיים, בבלומפילד
מבחינה מקצועית נדמה שאין מה להגיד על המשחק אמש: ליברפול הייתה חלשה, יונייטד - גם בדקות המגננה, הייתה ראשונה לכל כדור: מסוג המשחקים שמאמן הקבוצה המפסידה מכריח את שחקניו לצפות בו שוב ושוב, לא רק בגלל היכולת הירודה אלא בעיקר כדי לשאול ביחד איך זה שהקבוצה השנייה רצתה יותר לנצח.
לכן ננסה לקחת אולי רק לקח אחד, כי אתמול היה יום מיוחד לא רק באנגליה (המשחק בין יונייטד לליברפול הוא תמיד משחק עונה, לא משנה היכן ממוקמות הקבוצות בטבלה), אלא גם, למרבה הצער, בבלומפילד.
היו שנים שבהן משחק כדורגל בין שתי היריבות המושבעות האלה היה מביא לביטול חופשות שוטרים במחוז לנקשייר, לסגירה של פאבים - ולמרות זאת לא היו נמנעות מהומות, קשות הרבה יותר מהמחזות הנראים סביב הכדורגל הישראלי.
אסון הילסבורו (1989) הוביל להקמת ועדת טיילור ששינתה את פני הכדורגל האנגלי לנצח, אפשרה את הקמת הפרמיירליג ובנתה את הכדורגל האנגלי כמותג נוצץ. איך? היא הוציאה אותו מידם של גברים אלימים והפכה אותו בילוי לגיטימי לכל המשפחה.
כמו שנהוג לומר: "הטכנולוגיה קיימת" - ואצלנו לא צריכים אפילו להרוס יציעי עמידה או לרשת את המגרש במצלמות שכבר קיימות. צריך רק להחליט ולבצע, צמד מילים פשוט כל כך במקומות שהם לא ישראל.
ברמה האישית: מזל שהייתי כל כך שבע אתמול מהמנה הראשונה של הערב, עד שלא היה אכפת לי שהמנה העיקרית נשרפה.