אתמול (שלישי) הפסידה נבחרת הכדורגל של ישראל 3:0 לנבחרת איטליה. משפט הגיוני שלא אמור להרתיח אף אחד. אלה הפערים שהיו, שישנם וכנראה שעוד יהיו לפחות בעתיד הקרוב, למרות שנתקלנו בנבחרת איטליה חלשה הרבה יותר מנבחרות איטליה המוכרות לנו מן העבר. אבל לא על כדורגל אני רוצה לדבר. שאנשי מקצוע ינתחו את ההרכב ואת המערכים השונים. על מה אני רוצה לדבר וממה בעיקר נמאס לי? מהראיון בסיום המשחק של רן בן שמעון.
עומד מול המצלמה המאמן הזחוח, שספג 17 שערים בארבעה משחקים נגד איטליה ונורבגיה, עם חיוך של ניצחון ומספר לנו על תהליך. על דרך. על נבחרת אמיצה שמעזה. על כמה שהוא גאה בשחקנים. על מטרה שהיא בכלל 2028. מאז שאני זוכר את עצמי תמיד אמרו שאם נשים מטרה מספיק רחוקה ולא נסתכל על הקמפיין הנוכחי אז יהיה סיכוי לבנות משהו.
אז נראה שמצאנו את הנוסחה. כל קמפיין להתכונן לקמפיין שבא אחריו. עוד כמה שנים ניאלץ לשמוע את אותן סיסמאות וקלישאות?! בני דורי שגדלו והתאהבו בכדורגל בשנות ה-80' וה-90' כבר רגילים. כואבת לי העובדה שהבנים שלי גדלים לאותו עולם בדיוק. עולם של שחקנים אמיצים שמעזים. או במילים אחרות עולם של אכזבות.
באמת שמגיע לנו יותר. ואם לא על הדשא אז לפחות בראיון פוסט משחק. די לערבב אותנו. די להציג מצג שווא. עדיף כבר את שליימה שמדיח שוער מאשר את בן שמעון שמגבה את טוריאל. וזה לא רק המאמן. נדמה ששחקניו נדבקו באותה מחלה. אוסקר גלוך מצוטט באומרו "אנחנו בונים פה משהו ענק", אחרים ציינו שהתוצאה הכי משקרת בעולם.
אם נוסיף את העבודה שאתרי הספורט צועקים הבוקר שאם סרביה, רומניה ושבדיה ישיגו תוצאות טובות אז יהיה לנו סיכוי להעפיל למונדיאל דרך ליגת האומות, אז הבנים שלי כבר מחפשים טיסות לארצות הברית. עליי זה כבר לא עובד.