"ראיתי נבחרת שאני אוהב", "נבחרת אמיצה מאוד", "אני כל כך גאה בשחקנים", "ראיתם נבחרת שמגיבה עם לב פועם", "לאורך דקות ארוכות הייתי גאה מאוד", "השחקנים ישמעו שאני מאוד גאה בהשקעה ובמאמץ".
אלה רק חלק מציטוטי רן בן שמעון לאחר ההפסד 3:0 לאיטליה אתמול (שלישי). הם לא מצוינים כאן כדי לבקר את המאמן הלאומי, אלא פשוט לתאר סיטואציה מנטלית של נבחרת, של מאמן שחושש כי שחקניו יישברו משני הפסדים ושמונה שערי חובה בשלושה ימים ולא רוצה שזה ילווה אותם גם לקמפיין הבא.
על נורבגיה המאמן ושחקניו ספגו ביקורת קשה, אמש זה היה עוד הפסד - מציאותי והגיוני, לצד ההבנה שברמה הטקטית-הגנתית, כבר לא נפיק יותר מהסגל הזה. גם במשחקים טובים, כמות הספיגות לא מאפשרת לייצר הישג של ממש.
זה לא קשור לפערים בין נורבגיה לאיטליה. בניגוד לאוסלו, ישראל הגיעה אמש להקשות על האיטלקים. בחצי הראשון כולם היו בעמדות, כל החלק הקדמי לחץ שחקנים מובילים, סגר מגינים וירד ל-20 מטר שלנו לעזור כשצריך, משהו שלא עשינו נגד נורבגיה.
אם עומרי גלזר היה קורס אתמול זה היה באחריות בן שמעון ומגיעות לו מחמאות על השינוי. גם ההעדפה של תאי בריבו שלא מפסיק לעבוד והקרדיט לענאן חלאילי על אף משחק הנפל באוסלו ראויים לציון. ועדיין, הנבחרת שעשתה 0:0 נגד צרפת וניצחה 0:1 את בלגיה הייתה אמורה לעשות קפיצה גדולה יותר בטורניר הנוכחי, לפחות ברמת צמצום הפערים.
איטליה זאת לא איטליה הגדולה, כל נבחרת בדרג 2 שישראל תפגוש במוקדמות היורו תהיה לא פחות ואפילו טובה יותר ממה שגאטוזו מייצר מהחבורה שלו. נכון לעכשיו אנחנו פשוט לא שם. ספק אם נוכל לדגדג את המקום השני במוקדמות 2028 (נזכיר: שמונה סגניות מתוך 12 עולות, ארבע ממשיכות לפלייאוף).
לאן הולכים מכאן? יהיו מי שירצו את הראש של בן שמעון, אך שינו זוארץ לא צריך להיכנע ולשנות. נכון יהיה לרוץ עם הצוות הנוכחי קמפיין אחד נוסף ולתת לבן שמעון להסיק מסקנות, לתקן טעויות ולהכין נבחרת תחרותית יותר להמשך. לא התקדמנו אך גם לא הלכנו אחורה - זה היה עוד טורניר של למידה, ואת הטורניר הבא עדיף שיוביל זה שלמד ממנו.