אבא עמד עם אקדח טעון מול חלון הממ"ד, מוכן לכל תרחיש

שנתיים בדיוק עברו מאותו יום ארור של ה-7 באוקטובר 2023. שנתיים עברו, אך התמונות עוברות בראש כאילו מדובר בהתרחשויות שקורות ממש עכשיו.

באותו בוקר התעוררנו יותר מוקדם אפילו מתחילת האירוע. יום של חג, ואבא, שהיה אמור להגיע לחופשה בחיפה, עבר פרוצדורה רפואית כמה ימים וביטל ברגע האחרון את ההגעה ונשאר בביתו בכפר עזה. אצלי בצפון אווירה רגועה, הבנות הקטנות שלי קפצו לנו על הראש כבר ברבע לשש אבל מדובר בשמחת תורה אז הרשינו לעצמנו להניע את היום לאט, נשארנו במיטה והטלויזיה נדלקה. לפתע, המרקע כולו התמלא בהתרעות ללא סוף והאמת שהמחשבה הראשונה שעלתה לראש ואף נזרקה בחלל האוויר היא - איזה בכיר הורדנו להם?

מהר מאוד הקשקשת בקבוצת הווטאספ המשפחתית התחילה, והפעם, בניגוד לפעמים קודמות, דווקא אחותי שמתגוררת באזור המרכז הובילה את הקו של 'אמאל'ה, יורים עלינו'. אבא שגר בכפר עזה הצטרף ואמר שגם אצלם כמובן יש ירי. אני זוכר שבאותם רגעים אתה מנסה להבין מי נגד מי אבל לאט לאט השמועות שיש חדירות מחבלים מגיעות ואתה מבין שהפעם מדובר באירוע שונה.

לא עבר הרבה זמן והסרטונים של טנדרים עם מחבלים בשדרות הבהירו סופית - אכן לא מדובר במשהו "רגיל", עם כמה שאפשר לקרוא לירי טילים משהו רגיל. בשעה 9:30 אני זוכר שירדתי לטיול עם הכלב ופתאום קיבלתי הודעה מאבא שאומרת שהודיעו להם שיש חדירת מחבלים לקיבוץ והוא צריך להסתגר בממ"ד. הדבר הראשון שעולה בראש זה איך אני מתפעל את האירוע הזה ואיך אבא יתפעל אותו. לא התפלאתי שאבא התנהל ברוגע ובפאסון, בכל זאת הוא עבר דבר או שניים בחיים - שוטר בדימוס שהיה חייל במלחמות שונות, ואולי הכי חשוב - 20 שנה ביישובי עוטף עזה, ניסיון שאין כמותו לצערנו.

באותם רגעים יש רוטינה: כל כמה דקות הודעה כדי לבדוק מה קורה עם אבא, והכל בהודעות בגלל חשש ששיחות טלפון יובילו את המחבלים לשמוע אותו. בשלב מסוים שאלתי את אבא מה קורה והוא ענה לי, 'תגיד לי אתה מה קורה פה'. באותם רגעים הבנו שהמחבלים, יימח שמם, ניתקו מיד כשחדרו לקיבוץ את המים והחשמל ובעצם אבא מספר לנו שהוא כבר במוד הישרדותי - מים הוא שותה בהתחלה מהקומקום ואחרי שגם אלה נגמרים הוא עובר להפשיר קרח - הישרדות לכל דבר.

כשאני מדבר עם אבא אני מבין שהוא עם אקדח טעון, עומד על מול חלון הממ"ד , מוכן לכל תרחיש. אני מבין שהוא במוכנות שלו ואני צריך להתחיל לנסות להפעיל את כל מי שאני יכול כדי שמישהו יגיע ויחלץ אותו ואת אשתו שוש. אחד הדברים שעשיתי היה להתקשר למכרים מהשירות שהכרתי בתור מנהל במכבי חיפה בכל מסעותינו באירופה. דרך קצין ביטחון באיזור אני מקבל תצלום אוויר כבר ממופה ומבין שמסביב לכל בית בקיבוץ יש מחבלים, חלקם מתים אך רבים מהם עוד חיים, ויתרה מכך - אני מבין שעיקר ההתרחשות היא סביב הבית של אבא.

אני מנסה באותם רגעים להכווין חברים מהשירות, חיילים ובכלל כל מי שאפשר אבל הכאוס חוגג, כל אחד מהם מבטיח שהיעד הבא יהיה הבית של אבא, אבל עכשיו יש כבר קרבות אחרים ועוצמת האירוע מתגלה בבהירות יותר ויותר בכל שיחה ושיחה.

אבא מתגורר עשרים שנה בכפר עזה ומעצם כך גם לנו כבר יש קשרים וחברים בקיבוץ. אחד הבולטים שבהם הוא רוני שטיינברכר, חברו הטוב של אבא וזה שמתגורר בבית מולו. אני מדבר עם רוני באותם הרגעים לא מעט, הוא כמובן לא יודע שבתו דורון נחטפה לעזה וגם הוא כמו כולם במוד הישרדותי. בדיעבד יסתבר שבחצר ביתו של רוני נפתח חמ"ל של המחבלים ורוני כל הזמן מנסה גם הוא להרגיע.

ב-22:30 אנחנו שולחים לאבא הודעה בווטסאפ המשפחתי והוא כבר אומר שהפיצוצים ממש חזקים, כנראה זרקו רימון או פיצצו מטען בבית צמוד אליו. אנחנו ממשיכים בשלנו, מחזקים אותו, מבקשים שיחזיק מעמד, ואז פתאום משני וי כחול בווטסאפ זה הופך בין רגע לווי אחד - וחוסר הוודאות מקנן בך. בדיעבד הבנו שנגמרה לו הסוללה, אבל באותם רגעים נכנסנו ללילה כשהמילה האחרונה ששמענו ממנו היא שיש פיצוצים קרובים והיריות נשמעות היטב.

באותם רגעים החלטתי שאני נעזר בדובר שלנו בקבוצה דודו בזק ומקווה שאולי איזה חייל אוהד שלנו או מישהו ייראה את הודעות הדוברות ואת הידיעות וייכנס לביתו של אבא לחלץ אותו. במהלך הבוקר אחד החיילים מכוח דובדבן דיבר איתו וסיפר שהוא בדרך לביתו של אבא. תקווה ודאגה התערבבו להם ביחד כשבאותו זמן גם רוני מנסה להרגיע בהודעות ומספר לנו שהוא רואה שהבית שלם, שלא נראה שהתחולל קרב בבית של אבא ושמלבד שני מחבלים מתים בגינה של אבא, אין סימנים לכך שהתרחש משהו נורא.

רוני נשאר עם בטריה בשל מעשה גבורה קטן-גדול שלו, כשרץ מדי פעם להטעין את הטלפון במטען בקלנועית, וכך הצלחנו ליצור קשר איתו לאורך כל אותן שעות מורטות עצבים. לקראת 16:00 חזר אלי אותו חייל וסיפר לי: 'היינו בבית של אבא, כרזנו לו - אבל הוא לא ענה'. חשבתי שאשמע המשך אך אותו חייל אמיץ סיפר לי שחילצו מהבתים בצדדים, אך שאצלו אין מענה.

זה היה אולי הרגע הראשון שאיבדתי אופטימיות. הסתכלתי על אשתי ואמרתי לה, 'הוא בטח לא רוצה לספר לנו שאין מה לחלץ'. שעה עברה והפסימיות התחלפה בתחושת ההקלה הגדולה ביותר שחשתי בחיי: שיחה מטלפון לא מוכר נענתה במהירות על ידי ובצד השני בקע הקול של אבא שסיפר שיצא מהבית לרוץ לעבר ביתו של רוני וכוח של יחידה מובחרת הבחין בו, צעק לו להרים ידיים, וכשהבין שמדובר באזרח ישראלי - פינה אותו ואת אשתו.

שנתיים עברו. אבא גר באזור שפיים ומנסה להתאקלם. הוא מצא עבודה חדשה, אבן ירדה מליבנו כשדורון חזרה הביתה מן השבי - אך הוא, כמו כולנו, יחלים באמת רק כשכולם יחזרו הביתה.