הרבה יותר מכדורגל: כשכאב, זיכרון ותקווה נפגשים על הדשא

כל אחד זוכר איפה הוא היה כשהאזעקה הראשונה קטעה את השלווה של אותה שבת ארורה. עוד אחת ועוד אחת, ואז התחילו גם הסרטונים להגיע, השאר כבר ידוע.

כשאתה חי בעולם הכדורגל, בין אם אתה שחקן או איש צוות, חבר הנהלה או חלק מהתפעול, אתה הולך לישון לפני המשחק בשבת בידיעה שיש הרבה דברים שיכולים להטריד את מנוחתך. תודעתית, לפעמים אתה מרגיש את זה גם פיזית בעצמות. התחושות הללו לפעמים גורמות לך לחשוב מחשבות מוזרות, לשאול שאלות הזויות, אפילו לא לקלוט באיזו סיטואציה אתה נמצא כשאתה כלוא בתוך פרק הזמן של 24 השעות לפני המשחק.

כל אחד זוכר את חוסר הוודאות, את תחושת חוסר השליטה. גם אם אינך תושב העוטף, כולנו פחדנו לפתוח את המרפסת פתאום, אף אחד לא יצא החוצה. מסכים, ממ"ד, מסכים, ממ"ד. אפילו קיבלתי הודעה מאחד השחקנים בשעות הבוקר המוקדמות: "ארז, אתה חושב שיהיה משחק בערב?". כן, עד כדי כך הבלבול היה גדול.

באותה שבת היינו אמורים לפגוש את הפועל חיפה, משחק ביתי בבלומפילד, אחרי ניצחון אדיר בטדי על בית"ר ירושלים. הכל נראה ורוד, תרתי משמע, כי הקבוצה הייתה אמורה לעלות עם הסט הוורוד לציון חודש המודעות לסרטן השד, מסורת של שנים - שגם היא דורשת ארגון רב.

רגע השפל הזה, תחושת העלבון והכאב העז שעטפו את היום הזה, מקוננים בנשמתי עד היום. אבל גם אם הנשמה מדממת, הראש אומר לך להתרומם, לזקוף קומה, יש לנו אחריות. קהילה עצומה שעומדת מאחורינו ונושאת עיניה אלינו. כל מי שנמצא בהפועל תל אביב מאז ומתמיד יודע שאין אצלנו רחמים עצמיים, אף אחד לא קם בבוקר ואומר שהוא לא מרגיש טוב "אז היום לא אגיע לעבודה", לא בגלל שאסור, בגלל שתחושת השליחות גוברת על הכל.

גם כאן, התרוממנו מהר. זה התחיל בשליחת שחקנים למלונות מפונים, הכל עדיין היה מעורפל, אז ניסינו לעזור במה שאפשר. זה נמשך בשלל פעילויות ומחוות מרגשות. לפעמים מצאנו את עצמנו נוסעים ללוויה בבוקר, פעילות בצהריים, ניחום אבלים אחה"צ ובערב עוד לוויה או פעילות אחרת, בכל מקום בארץ - מאילת ועד קריית שמונה.

אז נכון, בהתחלה זה היה יותר אינטנסיבי - אבל את המלחמה הזו אנחנו חיים עד היום. על מדי הקבוצה מתנוסס תמיד הכיתוב bring them home now, שאני מקווה שבקרוב מאוד המשפט הזה יהפוך למציאות (אמן!) כשכל החטופים והחיילים שלנו ישובו לביתם בשלום.

אנחנו עדיין עורכים טקסים, שומרים על קשר עם בני המשפחות השכולות ומשפחות החטופים של הקהילה שלנו. יצא כך שהמלחמה הקשה ביותר של הדור הנוכחי התרחשה במשמרת שלנו - וגורלנו שזור כעת עם גורלן של אותן משפחות, שהפכו לחלק מאיתנו, במלוא מובן המילה. הן מציגות את המדים, הן מגיעות לאירועים של המועדון, הן נעזרות בנו - ואנחנו כמובן מושיטים להן יד, למשוך אותן מהתהום אליו נפלו. אליו נפלנו כולנו.

אני לא איש של פוליטיקה, מעולם לא הבעתי את דעתי על החלטות כאלה ואחרות. אני מאמין בבני אדם, ביכולת שלנו ליצור שיח משותף, לשמור אחד על השני, לפזר אהבה ולא שנאה. זה נשמע אולי קצת תמים בתקופה הכל כך מורכבת שאנחנו נמצאים בה היום, אבל אני מאמין שהיום הארור הזה, ה-7 באוקטובר, שנתיים אחורה מהיום, שינה בנו משהו - בכולנו.

בגלל שהחטופים עדיין לא בבית, שהחיילים עדיין בבוץ של עזה ואלפי הלומי קרב ומשתקמים עדיין נלחמים על בריאותם - אנחנו עוד לא מרגישים את השינוי, כי המלחמה הזו עדיין כאן. אבל השינוי הזה חייב להגיע - והוא יגיע.

באותה שנה ירדנו לליגת המשנה. טראומה ספורטיבית בפני עצמה, לבטח למועדון בסדר גודל של הפועל תל אביב. המשחק מול מ.ס. אשדוד, בו 25,000 אדומות ואדומים צבעו את בלומפילד באדום, צרוב בזיכרון של כל אוהדי הפועל תל אביב. עד כדי כך, שככל שבלומפילד מתמלא - הזיכרון הזה צף.

אבל היה עוד משהו במשחק הזה. כולנו זוכרים את סמל דניאל לוי ז"ל, שהיה אמור להגיע למשחק, אבל בסוף נכנס לעזה. את הודעות הטקסט המצמררות - ואת כל 25,000 האנשים מוחאים כפיים ומכבדים את זכרו, אחרי שנפל בקרב.

אז ירדנו ליגה. הכל אבוד. אין לאן להתרומם מפה. אתה חוזר הביתה שבור, מרוסק, אין לך כוח לאף אחד - לא למשפחה, לא לחברים, לא להודעות ה"מנחמות", לא לשמחה לאיד של אוהדי היריבות. אתה בתוך סערת רגשות ואתה בעיקר עצוב. אני לא מאחל לאף אדם בעולם להסתובב עם התחושה של העלבון, שאכזבת כל כך הרבה אנשים. אבל זה קרה.

קמתי בבוקר בתחושות קשות. נוראיות. פתחתי את הטלפון וראיתי שקיבלתי הודעה מאורטל, מנהלת קשרי הקהילה שלנו: "אנחנו נוסעים, נכון?". היה לנו ברור שעולים על הרכב ונוסעים לקריית אתא, ללוויה של דניאל. שמנו את החולצות הייצוגיות עם הסמל שלנו על החזה, בגאווה, עם גב זקוף - ובאנו לתת לגיבור הזה כבוד אחרון, כמו שמגיע לו. הרוח של הפועל תל אביב הרימה אותנו, לא הכדור שלא נכנס לרשת, לא שמחת הניצחון. הרוח הזו חזקה מהכל. תחושת השייכות - שלכולנו גורל משותף.

במהלך הלוויה, כשאמו של דניאל דיברה, כבר לא יכולנו לעצור את הדמעות. כל הרגשות צפו. אני לא אשכח את המשפט שהיא אמרה: "אומרים לי שאתה גיבור, אני לא רוצה ולא רציתי אף פעם שתהיה גיבור, רק שתהיה איתי בבית". זה הרס אותי. כמה אנשים טובים איבד העם שלנו. מלח הארץ.

הייתי רוצה כל כך לשבת עוד פעם אחת עם עומר חרמש, שיספר לי כמה שטויות ויכניס בי תבונה. הייתי שמח לראות את משפחת מישאלוף יושבת ביחד בבלומפילד. הייתי נותן הרבה כדי לראות עוד סנטימטר מהחיוך הכובש של שבתאי גבאי, לפגוש אדם מקסים כמו אתי רז בנסיבות אחרות, לבקר בבית משפחת שי ולא בבית הקברות, לראות חמישה כיסאות שמורים עם צעיף לפני משחק של בני משפחת קוץ - ולא חמש מצבות.

לשמוע את נאור לוי מנגן, לרקוד עם אופק קמחי, לשתות בירה עם צחי עידן, לראות כמה יפה היה עומרי שוורץ, לספר לחיים פרי שפגשתי את הנכדה שלו ושהיא פשוט מקסימה - וגם לראות עוד אימון אחד של אלון שמלי. אפיק, אופיר, פישמן, אדמוני, גודארד - כולם. הלוואי שהייתי מכיר אתכם ואת משפחותיכם המדהימות בנסיבות אחרות.

המועדון שלנו אף פעם לא שוכח ולא ישכח אף אחד. אנחנו נמשיך ללוות את כל המשפחות. קוראים להן "משפחות שכולות", אנחנו קוראים להן "משפחות קדושות".

בכל שנה המועדון די משנה את פניו. מגיעים שחקנים חדשים, אנשי צוות, לפעמים גם חברי הנהלה. זו דרכו של הספורט. כשאני רוצה להבהיר לאנשים מהר לאן הם הגיעו, אני מספר להם סיפור שהתרחש אי שם ב-2017, כשהמדינה עוד מדממת ממבצע "צוק איתן".

שם למעשה התחילה המסורת שלנו, בה אנחנו פוקדים את בתי העלמין של החללים שאינם איתנו עוד. אני זוכר שהלכתי עם שני שחקנים לבית העלמין הצבאי בראשון לציון, לטל יפרח ז"ל. עמדנו בצד, סביבנו אלפי אנשים. לפתע אישה שעברה במקום קלטה אותנו: "אתם באתם לאביבה יפרח?" היא שאלה, ועניתי בנימוס שכן.

היא פשוט תפסה לי את היד והתחילה להוביל אותנו בין כל האנשים, קצינים בכירים, עד שהגענו למצבה. אביבה הרימה את הראש מהמצבה של בנה המנוח, חייכה, חיבקה אותי חזק - ולחשה לי באוזן: "ידעתי שתבואו".

זה מספר את הסיפור של הפועל תל אביב. בחיים וגם במוות. הרבה, הרבה יותר מכדורגל.

שנדע ימים טובים יותר. אמן.