הנצחה מנצחת: הרגע הגדול ביותר של הכדורגל הישראלי מתרחש ביציע

אחד הרגעים המרגשים ביותר שלי כאוהד כדורגל התרחש לפני קצת יותר משבוע בבלומפילד, עת שיחקה הקבוצה שלי, הפועל חיפה מול הפועל תל אביב.

המשחק עצמו לא התעלה לרמה גבוהה, בעיקר ככל שאמורים הדברים באורחת שהביצוע הטוב ביותר שהפגינה היה כשאוהדיה התחילו לשיר ביציע את "גשם" של בנזין (מילים יעקב גלעד, לחן יחיאל אמסלם).

אז מה היה מרגש כל כך במשחק שלא רק שלא ראוי להיזכר בדברי ימי הכדורגל, אלא שבו הצלחנו גם איכשהו להפסיד?

זה קרה כמה דקות לפני הפתיחה הרשמית של המשחק: על המסך הוקרנו בזה אחר זה שמותיהם ודיוקנותיהם של אוהדי הפועל תל אביב שנרצחו או נפלו ב-7 באוקטובר ובמלחמה שבאה בעקבותיו. הקהל, גם של הפועל חיפה, עמד ומחא כפיים בהתרגשות.

אם יש נחמה פורתא באסון המגלגל שמתרגש עלינו כבר במשך שנתיים, הרי שזו הדרך שבה מתמודד עמו הכדורגל הישראלי. בעוד ההנהגה הפוליטית מסוכסכת ומסכסכת בנוגע להנצחת האירוע, שמא תדבק בה, רחמנא לצלן, מידה של אחריות, הכדורגל הישראלי מכבד את זכר הנרצחים הונופלים ומגויס כולו למען החטופים.

לפני שנמשיך נאמר שמדובר בהכללה: תמיד ימצא איזה אידיוט שיפלוט מילה לא במקום (למשל כשכמה בודדים שלא מייצגים לחלוטין את אוהדי בית"ר ירושלים לעגו לזכרו של הירש גולדברג-פולין, שהיה אוהד מושבע של היריבה העירונית).

תמיד יהיה את המטומטם שיצעק, באמצע דקת דומיה, משהו כמו "מוות לערבים", אבל נדמה שהפעם ההכללה אינה גסה והיוצאים הבודדים מהכלל אינם מעידים עליו אלא על עצמם בלבד. וככלל, מגיע לכדורגל הישראלי ואוהדיו צל"ש.

זו לא רק הדרך שבה לקחו ארגוני אוהדים על עצמם את מפעל ההנצחה, במקום שבו יש פער עצום בין יכולות המגזר הפרטי לשיתוק הכללי שאחז במגזר הציבורי. אלא נדמה שמשהו מהותי הרבה יותר השתנה כאן.

אם אתאר את השינוי שעבר עלי, הרי שאצמצם אותו לשתי מילים: מתן אנגרסט. מיד אסביר, אבל ברור לי שצמד המילים הזה יכול להיות גם אמילי דמארי, עבור אוהד הפועל תל אביב (למשל). כבר כתבתי כאן בעבר על אנגרסט שתמונתו עם צעיף של מכבי חיפה לצווארו, הפכה לאחת מסמלי המאבק למען השבת החטופים. אני, אוהד הפועל חיפה שמאחל להפסד של מכבי חיפה בכל משחק ובכל מפעל, מתפלל שאנגרסט יחזור במהירה ליציע, כדי לקפוץ בגולים של הירוקים. כן, אפילו בדרבי.

אם יש מישהו שהמשפט דלעיל נראה לו מובן מאליו, הרי זה רק מפני שהוא לא היה מעולם אוהד מושבע של אף קבוצה. אוהד שהדבר הכי חשוב לו אחרי ניצחון של הקבוצה שהוא אוהב לאהוב, הוא הפסד הקבוצה שהוא אוהב לשנוא.

אני מקווה שממש כמוני יש אוהדי הפועל תל אביב שיותר משהם מפנטזים על שער אליפות שיובקע בדקה ה-95 של הדרבי, יהיו מאושרים לראות את גלי וזיו ברמן עטופים באהבת חבריהם בשער 11 וכמו שיש אוהדי מכבי תל אביב שמוכנים להמיר עכשיו עשר אליפויות צהובות כדי לראות את משפחת הורן, יאיר ששרד את השבי ואחיו איתן, שעדיין חטוף בעזה, חוגגים אליפות בטרנר.

למה? כי יאיר הורן שהבגד האזרחי הראשון שלבש אחרי שפשט את מדי האסיר שלו היה חולצת המשחק של הפועל באר שבע, נגע ברגש הכי עמוק של כל אוהד כדורגל באשר הוא. אני בטוח שכאשר זכה להניף את גביע המדינה בכדורגל ביחד עם מיגל ויטור, חייכו בכל יציעי האולטראס.

מחטופים - יבדלו לחיים ארוכים, אל הנרצחים, שהיו שם מהרגע הראשון: בדגלים, בחולצות, בשירים, בגרפיטי ובכל דרך שבה אפשר להנציח מישהו. אם היה עוד ספק קטן שכדורגל, הרבה יותר משהוא ספורט, הוא קודם כל קהילה, הרי שבא אסון 7 באוקטובר והוכיח את העובדה הזאת.

ארגוני אוהדים לקחו על עצמם מפעלי הנצחה, כמו פרויקט הגרפיטי של אוהדי הפעול תל אביב. המועדונים הקימו פינות זיכרון וירטואליות באתרים הרשמיים שלהם. אחד משיתופי הפעולה המרגשים האלה נרשם לפני המשחק בין בית"ר ירושלים להפועל פתח תקווה, עת התקיים טקס זיכרון מצמרר לזכרם של 114 אוהדי הקבוצה שנרצחו במתקפת הטרור או נפלו במלחמה. שבאה אחריה.

אני לא יודע כמה זמן תחזיק מעמד שעת הרצון הזאת. ספורט בכלל וכדורגל בפרט הם תחומים אמוציונליים שמחלצים מהאוהדים הנלהבים ביותר לא רק את החיובי והמרגש, אלא, למרבה הצער, גם את ההפך.

ובכל זאת, במיוחד על רקע החידלון שפקד כמעט כל גורם רשמי שהיה אמון על ההנצחה, ההתגייסות של אוהדי הכדורגל להנצחת חבריהם שאבדו, היא מרגשת במיוחד.

התחלתי עם הפועל חיפה שלי, שאוהדיה עמדו בשער 11 (שהוקצה לנו כאהודי-חוץ) ומחאו כפיים בהתרגשות לזכר אוהדי הפועל תל אביב שנרצחו ונפלו - ואיתה גם אסיים: כקבוצה קטנה שאינה מרבה לזכות בתארים, ניצחון בדרבי עבור הצד האדום של חיפה, כמוהו כתואר. אני מכריז בזאת שאני מוותר על התואר הזה בשמחה - מצדי לשארית חיי, רק לראות את מתן אנגרסט ביציע, עם חבריו הירוקים.