אם לא יקרה משהו מאוד לא צפוי בדמות היפוך מגמה דרמטי של הרגע האחרון, יסיים בקרוב רובן אמורים את הקדנציה הקצרה שלו במנצ'סטר יונייטד, פחות משנה לאחר שהוחתם כתקווה גדולה ובתקווה עוד יותר גדולה.
תכף נחזור לאמורים שעומד להצטרף לגלריית שמות ארוכה של מאמנים כושלים באולד טראפורד לאורך יותר מ-12 שנים כדי להשמיע הצהרה אישית קצרה:
אני אוהד של מנצ'סטר יונייטד מאז עמדתי על דעתי. על כך יעידו לא רק כמה קעקועים, חלק מהם, לו היו שחקנים, היו מגיעים כבר לגיל פרישה ואוסף נדיר של חולצות משחק עוד מהימים שבהם הלוגו של "שארפ" התנוסס בגאון בחזיתן, אלא גם ערימה של כרטיסים למשחקי הקבוצה בשלושת העשורים האחרונים (מאז התחלתי להתפרנס בכוחות עצמי ויכולתי לאפשר לעצמי טיסה וכניסה), בהם כמה כרטיסי מנוי שבהם החזקתי במשותף עם חברים, אי שם בשנים היפות יותר.
ועם זאת, עם כל שירי התהילה ששרתי למועדון - מהפאבים הסמוכים למגרש הביתי ולאצטדיוני החוץ ועד למרומי היציע, אין דבר שאני גאה בו יותר מאשר צעידה במה שכונה "מצעד הפנסים האדומים", אי שם ב-2005, מצעד שנועד לסכל את מכירת המועדון לידי משפחת גלייזר.
המחאה ההיא נכשלה, נותרו ממנה בקושי כמה צעיפים בגווני הייסוד של המועדון (צהוב-ירוק), אבל לפחות היום אני יכול לשאוב נחמה קטנה מכך שראיתי את זה מגיע, כשמונה שנים לפני שהמועדון האהוב שלי זכה באליפות האחרונה שלו.
גיגית של כביסה
משפחת גלייזר לא באה לאולד טראפורד כדי לזכות בתארים. נכון יותר לומר שבעת רכישת הקבוצה על ידי מלקולם גלייזר, לא הבדילו ילדיו בין פוטבול במובן האמריקני של המושג לבין "סוקר" - כלומר מה שאנו מכירים ככדורגל.
אז למה לקנות קבוצת כדורגל? בגלל הרווח. עסקת הרכישה הייתה ממונפת, עם מעט מאוד הון עצמי והרבה הלוואות שנרשמו מיד על שם המועדון. מאז החלה מלאכת החליבה: המועדון נדרש לשאת בעלויות הקרן והמימון של עסקת הרכישה ובמקביל להפריש דמי ניהול שערורייתיים לבעלים החדשים, שגילו חיש מהר שכאשר אתה מותג ענק עם נאמנות עיוורת מצד הלקוחות, בתוספת ההכנסות מזכויות שידור כקבוצה בכירה בפרמיירליג, לא צריך לזכות בתארים כדי להישאר רווחיים.
לכן כל עוד עמד על הקווים סר אלכס פרגוסון, המנג'ר הסקוטי האגדי, הוא הצליח להחזיק את כל החבילה ביחד (הקבוצה המשיכה לזכות באליפויות למרות סגל שחקנים שהלך והידלדל מכישרונות). ברגע שפרגי פרש וכל מני מומחי ניהול שהגיעו מרקע פיננסי ולא מכדורגל, עברו לנהל את ענייני הקבוצה מעל ראשו של מנג'ר כזה או אחר, החלה ההידרדרות.
רשימת המאמנים שעברו בקבוצה כללה מתואמי-פרגי (לפחות על הנייר), דרך ההפך הגמור שלו (כמו ז'וזה מוריניו), מאמנים ותיקים וקשוחים (לואיס ון חאל) ואפילו הכוכב שזוהה עם הרגע הכי גדול של המועדון (אולה גונאר סולסשיאר).
רבים וטובים יותר או פחות קיבלו את הובלת מה שנראה מבחוץ כנושאת מטוסים ובמפנים כגיגית כביסה. המשותף לכולם: כדורגל לא מספיק טוב (בלשון המעטה) ובעיקר חוסר מסוגלות לזכות בתארים (פה ושם נרשמו הבלחות לא מספקות במפעלי גביע מקומיים או יבשתיים).
עוד אפשר להוסיף לרשימה: רכש יקר מאוד על הנייר שהתברר כלא מספיק טוב על הדשא (הרכישה של פול פוגבה סימלה את הסטייה המוחלטת מדרכו של סר אלכס, שבמו ידיו זרק אותו בצעירותו מהמועדון) וצבירה של שחקנים עם חוזי עתק ואפס תמורה.
מועדונים גדולים נוטים ליפול לעתים לתהום שפעורה בין הציפיות האדירות מהם לבין מה שהם שווים בפועל. לפעמים זה עלול להימשך שנים (ממכבי תל אביב של 1979-1992 ועד לליברפול של 1990-2020), נצח בעיני אוהדים שהתרגלו לזכייה בתארים. רק שלפחות אצל היריבה השנואה ממרסיסייד, עשו את זה בכסף קטן לעומת זה שהוציאה מנצ'סטר יונייטד, ש"תחגוג" השנה בר-מצווה לתואר האליפות האחרון שלה.
תקווה מסוימת התעוררה עם בואו של ג'ים רטקליף למועדון. רטקליף לא היה רק האיש העשיר ביותר באי הבריטי, עד כדי כך ששילם בקלות 1.2 מיליארד פאונד עבור רבע מהמועדון, אלא נחשב גם למנהל מצוין וקשוח, לכאורה בדיוק מה שהמועדון היה זקוק לו.
עם תום תקופת ההתאקלמות של רטקליף במועדון ואחרי שכל התפקידים הבכירים עברו לאנשים מטעמו (באמצעות אינאוס, קבוצת ניהול מותגי הספורט שבבעלותו) אפשר לקבוע שלא ממנו תגיע הישועה, לפחות לא בקצב שלו ייחלו אוהדיה הרבים של מנצ'סטר יונייטד.
אחת הבעיות היא שלא ברור מספיק מי מקבל את ההחלטות במועדון. בנושא קריטי כמו רכש חדש, התקבלו החלטות מאוד מוזרות. הנה דוגמה אחת: מנצ'סטר יונייטד שיוועה לשוער חדש. גיאנלואיג'י דונארומה האיטלקי היה "על המדף", אבל בקבוצה הוחלט שלא להתחרות על שירותיו (שהושכרו לבסוף ליריבה העירונית).
ההחלטה לרכוש את השוער הבלגי הצעיר סנה למנס (ברגע האחרון של חלון ההעברות), ההחלטה לפתוח בשער עם אלטאי באינדיר, השוער הטורקי שלא מתאים אפילו לקבוצה בליגת העל בישראל, שלא לדבר על הפרמיירליג, היא כבר בגדר פשע.
החלטה מקצועית גרועה עוד ניתן להבין, מה שקשה להבין במנצ'סטר יונייטד של עידן הגלייזרים (ורטקליף) היא מי אחראי לשערורייה. המאמן הפורטוגלי או אחד המנהלים הספורטיביים שמעליו? וכמו שאנחנו יודעים ממקומות אחרים בחיינו, כשאין מי שלוקח אחריות, אין גם מי שיתקן וישקם. הכלל הזה, שנכון עבור ממשלת ישראל, נכון גם כלפי הנהלת מנצ'סטר יונייטד.
חוסר האחריות מקרין לא רק החוצה, אל התקשורת והאוהדים, אלא גם פנימה - אל חדר ההלבשה. מי שצפה בהתרסקות של הקבוצה על הדשא בברנטפורד, ראה לא רק קבוצה מפסידה, אלא משהו חמור הרבה יותר: קבוצה שרוצה פחות מהיריבה, שרצה פחות מהיריבה, שנלחמת פחות מהיריבה.
הציפייה משחקן שמקבל את החולצה שעליה מתנוסס השד האדום הוא להיות אסיר תודה ולפחות להתרוצץ כדי להצדיק את האמון. ביונייטד הנוכחית זה לא קורה - וכשהמאמן מאבד את חדר ההלבשה, אפשר כבר להתחיל את הספירה לאחור.
אם לא יתקיים בו "נס פרגי" (הקריירה של המאמן הסקוטי ניצלה בזכות שער מקרי במשחק גביע שמנע את פיטוריו), צפוי רובן אמורים לארוז את מטלטליו ולחפש מועדון לשקם בו את הקריירה של מי שהיה עד לפני פחות משנה המאמן בעל מגע הקסם של ספורטינג ליסבון, זה שהשפיל אפילו את פפ גווארדיולה הגדול.
לאוהדי מנצ'סטר יונייטד, לעומתו, אין את הפריבלגיה לארוז ולהתחיל שיקום במועדון אחר. הם יצטרכו להשקיף בלב דואב על עוד עונה שנגמרה לפני שהסתיו התחיל ולהמשיך לשבור את הראש: מה לעזאזל רקוב בקבוצה שלהם עד כדי כך ששום מאמן לא מצליח לתקן?