גילי לוסטיג, מנכ"ל הוועד האולימפי שהודיע על פרישתו הקרובה, ממליץ לחבריו על הספר "הבחורים בסירה" (The Boys in the Boat). הספר מאת דניאל ג'יימס בראון הוא על נבחרת החתירה של ארצות הברית לאולימפיאדת ברלין 1936 אבל הוא הרבה מעבר לזה.
מדובר על סיפור עם שורשים עמוקים במשבר הכלכלי של ארצות הברית בשנות העשרים ותחילת שנות השלושים. זה סיפור על אימון, הישגיות, והתהליך המורכב והקשה שספורטאי אולימפי עובר מילדות ועד שהוא מגיע למשחקים האולימפיים. זה ספר שכל עסקן ומנהל בספורט בכל מדינה צריך לקרוא כי הוא מציג סיפור מורכב ועמוק. ונוגע בנימי הנפש של הספורטאי והמוטיבציה שלו. ולכן זה לא מפתיע שלוסטיג קרא את הספר הזה ואף ממליץ עליו.
לוסטיג - שמאז 2014 הוא מנכ"ל הוועד האולימפי הישראלי ולפני היה 17 שנה ראש היחידה לספורט הישגי - עדיין מתרגש כששחקן שלו לשעבר קורא לו "קואץ'" כי לפני שהיה מנהל של מאמנים הוא היה מאמן בעצמו. הוא אימן כדורעף אבל חניכיו לשעבר עדיין מדברים עליו כמנהיג דגול.
לא בגלל נאומים חוצבי להבות או החלטות טקטיות גאוניות אלא בעיקר בגלל שהוא ראה אותם, ידע להדריך אותם ולהקשיב להם. עשה את העבודה האפורה והקשה כדי שהם יוכלו להתרכז בענף. "מנהיגות זה לגרום לאנשים להאמין בדרך שלך" אמר לוסטיג. "וקודם כל, מבחינתי, זה דוגמה אישית. קודם כל להיות בנאדם אבל גם לשים לב לכל פרט. ולא לדרוש מאחרים מה שאתה עושה מעצמך. דיוק, עמידה בזמנים, מחויבות לתפקיד".
לוסטיג היה קואץ' במובן הזה בכל תפקיד שקיבל מאז בספורט הישראלי. הדלת שלו תמיד היתה פתוחה. הוא גם תמיד דרש שישימו את כל הבעיות על השולחן. הוא אף פעם לא התחמק משאלות קשות וגם לא נמנע מלתת תשובות לא קלות. הוא עשה את זה תמיד בכבוד עצום לאדם שמולו, לספורטאי שהוא אחראי עליו ולספורט בכללותו. "אני מאמין גדול בעבודת צוות, זה מה שתמיד רציתי ליצור. תמיד לשאול, תמיד לשמוע זווית אחרת, אפילו כזו שאני לא מאמין בה אבל בסופו של דבר לדעת לקבל את ההחלטה בלי לחשוש" סיפר.
לוסטיג רצה שמדיניות מקצועית תוביל את הנבחרות האולימפיות של ישראל. מנהלים מקצועיים מונו ועבדו מולו. הוא ודני אורן, מנהל היחידה לספורט הישגי, עשו עבודת נמלים כדי לייצר אווירה מקצועית בכל ענף אולימפי בישראל. לוסטיג דחף לבניית מעטפת מקצועית, רפואית, פסיכולוגית, כספית ואפילו שיווקית סביב הספורטאים - משהו שלא בהכרח היה בוועדים אולימפיים אחרים בעולם.
לוסטיג ניהל שלושה קמפיינים אולימפיים. הוא הצטרף לוועד האולימפי כמנכ"ל אחרי הקמפיין האולימפי הלא טוב בלונדון 2012. הוא התחיל לבדוק מה השתבש במשחקים הללו שהסתיימו ללא מדליה. אבל לא ניתח רק את המשחקים עצמם אלא את כל התוצאות של המחזור האולימפי 2012. אחרי עבודה לעומק, הגיעו לוסטיג והוועד האולימפי למסקנה שצריך לעבוד יותר ב"נבחרות". כלומר, לכנס את הספורטאים הטובים ביותר בענף מסוים בנבחרת ושהם יתאמנו במתקן הטוב ביותר שיש עם המאמנים הטובים ביותר שיש. והכי חשוב? לבנות מעטפת סביב הספורטאים והמאמנים שלהם.
"אנחנו צריכים להיות מאוד יצירתיים להוציא את מה שאנחנו מוציאים מהספורטאים עם בסיס פירמידה מאוד קטן" הסביר לוסטיג. "אין לנו הרבה ספורטאים וצריך להיות כנים לגבי זה. ולכן צריך לרכז את כל הספורטאים הכי בכירים שלך בענף במקום אחד. ככה אתה מעלה את רמת האימון, ואתה יכול לאפשר לתת להם להתאמן במתקנים הכי טובים שיש לך".
לישראל, כאמור, אין ספורטאים ביחס למדינות אחרות. פחות מ-1% מהאוכלוסייה הם ספורטאים רשומים כאשר במדינות אירופאיות בסדר גודל שלנו, 10%-15%-20% מאוכלוסייה רשומים כספורטאים. "אני איש שמאמין בצוות וכשאין לך הרבה אנשים, אתה צריך לרכז את האנשים הכי איכותיים וחזקים ושהם יהיו מומחים ומקצוענים בתחומם. ככה אני מאמין אפשר היה להגיע להישגים. להביא את הכי טובים, לא לפחד מאנשים חזקים לידך, לעטוף את עצמך עם אנשים חזקים".
השיטה של לוסטיג הובילה להצלחה כבירה של הספורט האולימפי הישראלי. לוסטיג, כאמור, ניהל שלושה קמפיינים אולימפיים - ריו דה ז'נרו 2016; הקמפיין המסובך והמורכב ביותר של טוקיו 2020 (בעצם 2021 בגלל הקורונה) ופריז 2024. הוא בחיים לא יקח קרדיט על זה, אבל בזכות היכולת שלו לעמוד באתגרים הלוגיסטיים והניהוליים ובזכות המעטפת שבנה ביחד עם הצוות שלו סביב הספורטאים, ישראל זכתה ב-13 מדליות אולימפיות, 65% מהמדליות האולימפיות של ישראל ב-16% מהאולימפיאדות שישראל השתתפה בהן. כשאחרי כל אולימפיאדה בהנהגתו, ישראל השתפרה.
"הצלחה לפעמים מסנוורת" אמר לוסטיג. "אבל צריך חשבון נפש בכל דבר שאתה עושה. גם בהצלחות. איך לשפר, איך להפוך לטוב יותר. מה פספסנו, האם עמדנו בכל היעדים, אלו סימני שאלה שדווקא בהצלחות צריך לנתח ביתר עומק". ושוב המילה הזו. עומק. משהו שכל מנהל צריך. משהו שיש למעט מדי מנהלים ומנהיגים כאן באזורנו. העומק של לוסטיג וההישגים שלו כמנכ"ל שמים אותו, בהחלט, בהיכל התהילה של מנהלי הספורט בישראל.