בין שנת 2002 ל-2007 ז'וזה מוריניו היה מאמן הכדורגל הכי טוב בעולם. נקודה. אין מה להתווכח. המספרים, התארים, הכדורגל, הכל הצביע לכך שהפורטוגלי החדשן הוא משהו שלא נראה בעבר בכדורגל. הוא יצר דיסקים אישיים לשחקניו, עשה איתם אימונים כייפים עם הכדור וידע לעשות מניפולציות על התקשורת כדי להוריד לחץ מחניכיו, ששיחקו 4-3-3, שפשוט פירק את כל היריבות.
גם כשעזב את צ'לסי לאינטר ואז אימן את ריאל מדריד מוריניו עדיין היה בטופ של הקריירה שלו. אמנם היה לו יריב טוב ממנו - פפ גווארדיולה - אבל הפורטוגלי עדיין היה אחד מהטובים בעולם לפי כל הקריטריונים. הוא התחיל את הקריירה שלו כמאמן ראשי בבנפיקה - כמאמן, בעצם זמני - שאחר כך עבר לדה לייריה ושיעור הניצחונות שלו עמד על 60%. בפורטו כבר ניצח ב-70% מהמשחקים שלו ובקדנציה הראשונה בצ'לסי עמד במשך שלוש עונות על שיעור ניצחונות של בין 67% ל-70%. באינטר ניצח 62% ובריאל מדריד (2010 עד 2013) רשם ניצחונות ב-71% מהמשחקים שלו.
שיעור הניצחונות שלו מאז צנח. בקדנציה השנייה שלו בצ'לסי (2013-2015) ניצח ב-58% בעונתו הראשונה וב-63% בעונה השנייה. במנצ'סטר יונייטד כבר היה על 55% עד 66% ואז בטוטנהאם בין 45% ל-52%. בשלב הזה כבר איבד את ההילה סביב ראשו. ברומא ניצח בין 46% ל-51% ממשחקיו ובפנרבחצ'ה - קבוצה שאינה לרמתו לפי מה שהוא בעצמו טען - ניצח ב-63.4% ממשחקיו, רובם נגד יריבות חלשות מהליגה הטורקית.
אז מה קרה? איך קרה שהמאמן הכל-יכול הוא כיום מאמן שלוקח ג'ובים בטורקיה ואין לו ביקוש בליגות הבכירות? יש מצב שזה בעיקר עניין של גיל. ב-2017 ז'וזה מוריניו, אז מאמן מנצ'סטר יונייטד, הסביר מה ההבדל בין "הכדורגלנים של היום" לאלו ששיחקו עבורו בשנות ה-2000 המוקדמות. "הייתי חייב להבין את ההבדל בין לעבוד עם מישהו כמו פרנק למפארד, שבגיל 23 כבר היה גבר שחשב כדורגל, עבד בכדורגל, מקצוען, לבין העבודה היום - כאשר השחקנים בני ה-23 הם ילדים", אמר ל"פראנס פוטבול", והמשיך: "היום אני קורא לכולם 'ילדים', לא 'גברים'. בגלל שאני חושב שהם פרחחים שמי ומה שסביבם לא עוזרים להם בחיים או בעבודה. הייתי צריך להתאים את עצמי לזה. לפני 10 שנים לא היה שחקן כדורגל עם פלאפון בחדר ההלבשה. זה כבר לא ככה. אבל אתה חייב להמשיך עם זה בגלל שאם אתה נלחם נגד זה, אתה שם את עצמך בקונפליקט כשאתה בתקופת האבן".
העניין הוא שהוא לא כל כך התאים את עצמו, כנראה, למציאות המשתנה בכדורגל. הקריירה של מוריניו, כיום בן 62, דעכה, ככל הנראה, בגלל שהוא התגבר מדי שנה אבל הכדורגלנים נשארו פחות או יותר באותו הגיל. הדורות התחלפו והוא מצא את זה יותר ויותר קשה לתקשר איתם באותה רמה כפי שתקשר עם הכדורגלנים מהדור הקודם. הוא לא מנהל האנשים הראשון שחווה פגיעה כזו בעבודה שלו.
לפי מחקר שפורסם ב-Journal of Organizational Behavior ב-2017, הבדלי גיל בין מנהלים לעובדים יכולים להוליד הרבה תחושות שליליות ומובילה לירידה בתפוקה של הארגון. מחקרים נוספים מראים שמנהלים מבוגרים רבים נותנים לסטריאוטיפים שלהם לקבע מחשבות על עובדים צעירים יותר ובבית הספר לעסקים ולכלכלה בבאומאו, שבדיה, ערכו מחקר של שנתיים בתאגיד בינלאומי ענק בהולנד, בו גילו שפערי גיל בין עובדים משפיעים על האמון, מערכות היחסים האישיות והדינמיקה בעבודה. מחקרים דומים בוצעו ברחבי העולם - מפורטוגל ועד ברזיל. כלומר יש משהו מאוד אנושי בקושי של מוריניו להתחבר לשחקנים הצעירים שלו. "הילדים".
האם זה אומר שהוא כבר לא יכול להיות מאמן ברמות הכי גבוהות? ייתכן. האם זה אומר שאין לו כבר מה לתרום לכדורגל המודרני? אולי. וסביר להניח שזה משהו שהוא בעצמו חזה לגבי הקריירה שלו עוד כשהיה בשיאו כמאמן. "אני לא רוצה לאמן מועדונים כל החיים שלי. כן, אני רוצה לאמן נבחרת" אמר. "אני רוצה את החוויה של המונדיאל והיורו. זו עבודה שאתה לא עובד בה כל יום ומאמן בה כל יום. היא מתאימה לאנשים מבוגרים יותר". ב-2004 ציין "אני רוצה לעבוד עוד 12 שנה בערך ברמה הכי גבוהה, ואז לעבור לאמן את הנבחרת. עדיף את נבחרת פורטוגל".
מאז 2004 עברו יותר מ-12 שנה. בנפיקה, כאמור, היתה המקום הראשון שעבד בו כמאמן ראשי של מועדון. אולי, תלוי מה יקרה במונדיאל בקיץ עם פורטוגל, זו תהיה גם העבודה האחרונה שלו כמאמן מועדונים. אולי במקום שבו הוא לא צריך לעבוד 24/7 הוא יוכל לחזור למיטבו כמאמן.