את הדרמה שהתחוללה אמש (יום שני) במשחק שבין נבחרות ישראל ואיטליה, נזכור לטובה ולרעה להרבה זמן. בעיקר לא ישכחו אותה כדורגלני איטליה וישראל. רק חבל מאד שבסיומה דווקא הנבחרת שלנו הייתה בצד המפסיד. מבחינת ישראל ההפסד בתוצאה 5:4 הוא בחזקת פיספוס אחד גדול של הזדמנות לעשות היסטוריה, ובתחושה זו ירדו אמש מהמיגרש שחקניו של המאמן הלאומי רן בן שמעון. שכן, כבר מפתיחת ההתמודדות הבנו מדוע איטליה כבר מזמן אינה נבחרת גדולה. היא עצמה מודעת לחולשותיה ומבינה מדוע כשלה בניסיונותיה להעפיל לשני המונדיאלים האחרונים.
המחצית הראשונה עמדה בסימן יתרון איכותי מובהק של נבחרתנו ולמרות שבסיומה הייתה התוצאה 1:1, מי שגנבו את ההצגה מרגלי הסקוואדרה-אזורה היו מנור סולומון, אוסקר גלוך וחבריהם. איטליה לא מצאה בפרק זמן זה את היכולת לתקוף בצורה מאורגנת, ונוכח משחקה השוטף של ישראל, היא אולצה לשחק בהתקפות מעבר. אפילו לא הופתענו כאשר איטליה הבקיעה שער עצמי מרגליו של מנואל לוקאטלי, שבהיותו עם פניו לעבר שערו, ביצע טעות קלאסית של שחקן הגנה, בכך שגלש לעבר כדור שטוח, וברגל מושטת הכניע את שוערו ג'יג'י דונארומה. זה לא היה השער העצמי היחיד שהבקיעו האיטלקים, את השני הבקיע אלסנדו באסטוני, בבעיטה שהשאירה את דונארומה המום מהביצוע לצד הלא נכון של חברו לנבחרת. שני השערים האלה הינם תעודת עניות לכדורגל האיטלקי הנחשב למי שאומנותו היא משחק ההגנה.
את משחקה ההתקפי של ישראל ניהל מנור סולומון, ששב והוכיח את מגע הקסם שברגליו. מהר מאד הבינה ההגנה האיטלקית שמנור מסכן אותה בכל פעם שבו הוא מתחיל בריצתו באגף השמאלי. סולומון החדיר בהם פחד עד כדי כך שפעמים אחדות הם נסוגו לאחור בכל פעם שהוא כידרר לעברם. הוא עדיין חסר דקות של משחק, אבל במגרש עצמו הוכיח עד כמה גדולה השפעתו על איכותה של הנבחרת. אהבתי לראות את שיתוף הפעולה שבינו לבין אוסקר המוכשר, מפני שהטכניקה היא המקנה לכדורגל את הצד היפה שבו.
שחקן אחר הראוי למחמאות מיוחדות הוא דור פרץ בתפקיד זר לו: חלוץ מדומה שזקוק לאספקה משחקני מרכז המגרש. פרץ סיים את המשחק עם שני שערים, הראשון שבהם בבעיטה מרהיבה שלא הותירה לדונארומה שום סיכוי. דור הוא עוגן מרכזי בנבחרת, גם בזכות ניסיונו ויכולתו לבצע בצורה טובה מאד את המשימות שהוטלו עליו על ידי המאמן רן בן שמעון.
איכותה של קבוצה, או נבחרת, נמדדת ביכולתה להחלץ ממצבים קשים, על אחת כמה וכמה בדקותיו האחרונות של המשחק. הפעם נחלצה ישראל מפיגור של 4:2 ולרגע נדמה היה לי שמאמנה של איטליה, ג'נארו גאטוזו, שלא האמין למראה עיניו כאשר הכדור הרביעי חדר לרישתו, עלול להתעלף. למזלו ספגה ישראל שער חמישי, שביטל כלא היה את השמחה המוקדמת לזכיה בנקודה.
לצד המחמאות הרבות להן ראוייה ישראל, אי אפשר לעצום עיניים ולהתעלם מהקלות הבלתי נסבלת שבה היא ספגה חמישה שערים. שוער שסופג חמישיה, לא יכול להירדם בלילה ואני מעריך שדניאל פרץ לא הצליח אמש לעצום עין. את השער הראשון הוא ספג מבעיטה של מואיז קן, ממרחק של 16 מטרים. פרץ ניצב באותה עת על קו חמשת המטרים ולכן לא יכול היה לבלום את הכדור. מבחינתו הייתה זו רק ההתחלה, שכן גם בהמשך לא הצליח השוער הישראלי להתמודד עם עוד ארבעה כדורים שחדרו לרישתו. אליו אין לי טענות. דניאל זוכה לאמונו של רן בן שמעון, חרף העובדה שזו לו העונה שלישית בה הוא משמש שוער מחליף בקבוצותיו בליגה הגרמנית. האחריות על הצבתו בשער הנבחרת היא כולה של רן בן שמעון. עד אתמול פרץ לא איכזב אותו, ולכן השיעור שקיבלה הנבחרת, הכאיב מאד. אגב, גם ג'יג'י דונארומה, בשער האיטלקי, היה רחוק מאד מכושרו הטוב, אך זו כבר הבעיה של גאטוזו.
ואם לשוב להגנת הנבחרת, התברר שלצד מחצית ראשונה טובה, פקדה אותה במחצית השנייה חולשה שהפכה את רחבת העונשין שלנו למשטח טיול עבור חלוצי הנבחרת היריבה. בספורט תמיד זוכרים בעיקר את הסיום, ולכן ההפקרות שברחבה כמעט והשכיחה את 45 הדקות הראשונות, שבהן ראינו הגנה איתנה ובטוחה בעצמה. ההברקות במשחק הישראלי, לצד דעיכות בלתי מובנות, סייעו לישראל, מצד אחד להבקיע ארבעה שערים, אולם מצד שני עלו בספיגת חמישה,שהם לכל הדעות, יותר מידי במשחק בין ארצי.
אין ספק שמשימתו של רן בן שמעון היא למנוע את השינויים הקיצוניים האלה. אחרת הוא עלול למצוא עצמו פעם נוספת בהתמודדות שבה, כביכול ללא סיבה הגיונית, מה שיכול להסתמן כאפשרות לניצחון או לתיקו, עלול לחמוק בין האצבעות, ולהותיר אותנו ואותו כל כך מאוכזבים. חבל.
לסיום, משהו בקצרה על שושלת מאלדיני. אתמול, לקראת הסיום שיתף המאמן גאטוזו, את דניאל מאלדיני, שאביו, פאולו, היה משחקניה הגדולים של נבחרת איטליה, ושסבו צ'זארה, שיחק מול נבחרת ישראל במוקדמות גביע העולם לקראת מונדיאל צ'ילה 1962. ועל כך נאמר, משפחה שכזאת.