ארבעה שערים מול איטליה, מחצית ראשונה של עליונות, איטלקים עצבניים, לחוצים ואפילו נעלבים ממה שהם רואים מהנבחרת שלנו, רגעים אדירים, שאפו ענק לרן בן שמעון ולשחקנים על מה שחווינו, נבחרת שמתמודדת כשווה מול איטליה. ועדיין, איך שלא מסדרים את זה, פשוט ספגנו חמישה שערים קלים מדי. זה גם דניאל פרץ, שלא היה השוער שאנחנו מכירים, אבל לא רק. זה היה כך גם נגד נורבגיה, אך איטליה חלשה יותר, היא הייתה עצבנית ולחוצה ואנחנו דאגנו להחזיר אותה לחיים. טעויות תורניות של משחק, כאלה שבגללן לא נגיע לאף טורניר גדול לא משנה כמה נשחק טוב.
בסיום כולם מדברים על "גאווה גדולה" ו"הרבה ניצחונות קטנים", הכל נכון, אבל אי אפשר להתעלם מחמישה שערי חובה, שמתקבלים יותר מדי בטבעיות, בוויתור קל מדי לנבחרת שלא מוותרת לעצמה. והגולים הם לא על רב"ש, בנבחרת עובדים המון על הסגירות, העמידה, העזרה, ועשו את זה עוד לפני המינוי של המאמן. מה שמשאיר אותנו מאוחר הם רגעי חוסר הריכוז. זה הרבה מעבר לפערים, ובסוף צריך למצוא את אילו שיידעו להתעלות גם בצד הזה של המשחק אם נרצה לייצר הישגים.
לא משנה מי האשם התורן, עד עכשיו באופן עקבי קל לנבחרות הללו להבקיע מולנו 4-5 שערים, ואנחנו חייבים להיות מוטרדים אם ישנה שאיפה להישגיות. גאווה ומחמאות כבר היו בדרך, הישגיות לא ראינו מאז מקסיקו 1970.