נבחרת ישראל הסבה גאווה לעם ישראל בתקופה נוראית ואחרי יום נוראי. החבר'ה בכחול נתנו את אחת ההופעות ההיסטוריות שלהם. הם נראו מוכנים מאוד לקרב. הלחץ היה מתואם לעילא, מלכודות לחץ גבוה, הבנה עמוקה של התנועה ונתיבי המסירות של איטליה, ידע רב על העדפות של כל שחקן איטלקי, תוכנית פעולה ברורה לרגעים בלי הכדור וגם לרגעים עם הכדור. היו תרגילים בהתקפה, תרגילים במצבים נייחים ושמרו על קצב גבוה.
זו היתה תצוגת אימון ישראלי מרהיבה מול נבחרת איטליה, שאם לומר את האמת, לא הכי איכותית ועם מאמן מתוחכם כמו אקדח מסמרים. במחצית הראשונה, זו כנראה היתה תצוגת האימון הכי טובה בנבחרת. ישראל הצליחה לבטל את הבדלי האיכות בין הנבחרות ולהראות דומיננטיות מול יריבה עדיפה בהרבה.
ועדיין, בדקה ה-40 האיטלקים הצליחו להשוות בזכות מהלך ששילב מסירה גאונית של ניקולו בארלה, שתי נגיעות אלגנטיות בכדור של מתאו רגטי ועוצמה יוצאת דופן של מואיז קן. 1:1 שהאיטלקים קנו כי זה היה צריך להיות 0:2 לישראל. במחצית השנייה, הנבחרת של רן בן שמעון עוד הצליחה לסגור את פערי האיכות עם עבודה קבוצתית טובה וחדות בהתקפה, אבל בסביבות הדקה השישים קורה מה שתמיד קורה לשחקן הישראלי בסביבות הדקה השישים. חלה דעיכה פיזיולוגית קלה ביחס ליריבה. וברגע שזה קרה, היתרון האיכותי של האיטלקים בא לידי ביטוי.
למה זה תמיד קורה? כי כשהשחקן הישראלי קצת מתעייף הוא גם קצת מאבד את הראש. היו רגעים בין הדקה ה-54 ועד לדקה ה-87 שהיו כמו פלאשבקים לפאשלות של הניינטיז. איכשהו, כי כדורגל - שער עצמי ותרגיל מבריק מצב נייח - ונבחרת ישראל הצליחה לעשות 4:4 רק כדי לספוג כמה רגעים אחרי. בפעם השנייה במשחק - סופגים מיד אחרי שמבקיעים כאילו אנחנו ב-1994.
זו בעיה שהולכת עם הכדורגל הישראלי מאז ומתמיד אבל בעידן של משחק לחץ ואנליטיקה מתקדמת, זו בעיה קריטית. כדורגל מודרני היום הוא משחק של קצב וסיבולת. הדרישות הפיזיולוגיות מהכדורגלנים כל הזמן גדלות והקצב מתגבר. הקצבים של המשחק שונים בכל ליגה ובחמש הליגות הגדולות הם הכי גבוהים. זה במספרים, לא במדור דעות.
זה אומר שיש הבדל בין שחקן שמשחק בחמש הליגות הגדולות לבין שחקן שאינו. וזה אומר שבקצב הגבוה, הטכניקה צריכה להיות הרבה יותר מהודקת וקבלת ההחלטות שלך צריכה להיות הרבה יותר מהירה. אם אתה עומד בקצב בתחילת המשחק אבל מהדקה ה-60' אתה כבר לא יכול לחשוב כמו שחשבת בדקה ה-30', אז אתה תפסיד משחקים נגד יריבות בהן כל השחקנים חושבים בקצב גבוה כל ה-90 דקות. ומעבר. זה בספרי ההיסטוריה, לא תיאוריה.
יש לנו 3-4 שחקנים שיכולים לעמוד בקצבים של אחת מחמש הליגות הגדולות אחרי הדקה ה-60'. זו האמת. אם יותר היו עומדים בקצבים האלה, אז היו לנו 10-11 שחקנים בחמש הליגות הגדולות ולא שחקן וחצי. באיטליה, כל השחקנים עומדים בקצבים האלה. אם רוצים לנצח אותם, 40 דקות מעולות לא מספיקות. צריך תצוגת אימון כזו עם עוד 7-8 שחקנים שיכולים לעמוד בקצבי חמש הליגות הגדולות ל-90 דק' ואז אפשר יהיה לנצח את איטליה ולעלות למונדיאל או ליורו.