הציפייה ל-24 השעות של משחקי נבחרות הרגל והסל הייתה עם תקוה צנועה של חובב הספורט הישראלי: תנו לי 1 מ-2, תוצאה אחת שתעשה טוב על הלב, משהו שעם הישמע הדיווחים מהפיגוע בירושלים מקבל מימד חזק אפילו יותר.
אז עם הכדורסל סיימנו, נשאר הכדורגל, וכן, על אף שאנחנו מתייאשים מהר מנבחרת הכדורגל לאורך השנים, אנחנו עדיין מצפים - או יותר נכון מקווים. הכדורגל השוטף נגד מולדובה החזיר קצת את הניצוץ, גם אם זה לא באמת ריאלי. הערב (שני) נגיע למשחק מול איטליה עם תקווה.
אנחנו נאחזים במה שיש. מספרים לעצמנו סיפור וניגשים איתו למשחק. אומרים לעצמנו שיש לנו את מנור סולומון, אוסקר, דור פרץ ורוי רביבו בכושר שיא, מחפשים סיבות, לוקחים כל מה שאפשר, כדי להאמין שהשד האיטלקי לא נורא כל כך.
קיבלנו בית שעל פניו אבוד מראש. מהרגע הראשון אמרו שהפנים למוקדמות 2028. הכל לגיטימי. אך גם רב"ש יודע שעל מנת לקבל את הגב לשנתיים הבאות, הוא צריך להציג צמצום פערים מנבחרות כמו נורבגיה ואיטליה. נגד הנורבגים זה נראה רע, הערב יש הזדמנות לתקן.
נשמח לניצחון, אך נסתפק קודם כל בנבחרת שנמצאת במשחק עד הסוף, לא סופגת שערים שטותיים או כזאת שנשברת ב-10 דקות וסופגת 2 או 3 שערים. רוצים לפחות לראות נבחרת שתייצר תקווה לעתיד. זה לא בלתי אפשרי.
וכן, הקושי ידוע. העובדה שלא משחקים בארץ, היעדר הדחיפה של הקהל, הפערים ברמת הסגל - הכל ידוע. אך אנו בעידן בו מצמצמים פערים, הגיע הזמן שגם אנחנו נהיה חלק מזה. כרגע, לפחות עד שהמשחק מתחיל, יש הרגשה שהסגל הנוכחי מסוגל לעשות את זה.