הנבחרת מיוחדת, הקמפיין סתמי: האוזמן מנתח את היורובאסקט של ישראל

כאשר סיכם את קמפיין הנבחרת ביורובאסקט 2025, אמר הקפטן תומר גינת ש"היינו מיוחדים". ואני מסכים. יצא לי לצפות יחסית מקרוב בחבורה הזאת מהלך הטורניר הזה, וקשה שלא להתאהב בה. היא חזקה מבפנים. היא בריאה. היא שמחה. ושום דבר מזה לא בא לידי ביטוי במשחק שמינית הגמר מול נבחרת יוון. הנבחרת אולי מיוחדת, אבל הקמפיין הזה לא מיוחד בעליל. והמשחק האחרון שלה באליפות לא היה מיוחד בעליל.

טחנו את זה כאן ונלהג שוב: עצם ההעפלה מהבית המוקדם סימנה וי על הרף המינימלי של ישראל. שזה אחלה, אבל לא מעבר לכך. ובעודנו צופים בקנאה גלויה בנבחרות כמו פולין, גאורגיה ובוסניה (וכן, גם פינלנד) שהן לא טובות מאיתנו אבל כן ברבע הגמר, ואחרי שראינו איך נבחרות כמו שבדיה אמנם הודחו כמונו אבל נתנו פייט של החיים, אצלנו זה נגמר כמעט ללא מאבק.

בעודנו תופסים תחת אל מול הקולגות מהכדורגל, כי אנחנו מגיעים ליורובאסקט בכל פעם והם אף פעם, צריכים להיות כנים ולהגיד שכמוהם, גם אנחנו תקועים לגמרי. כמעט לכל הנבחרות בדרג שלנו יש את ההישג שלה, ולו ברמת ההבלחה. ואצלנו? אצלנו זה נע, מטורניר לטורניר, בטווח המבאס שבין כשלון לסתם. יורובאסקט 2025 יזכר, אם בכלל, כסתם. כטורניר שלא קרה בו שום דבר מיוחד.

בדומה להתמודדות מול דונצ'יץ' וסלובניה, כאן הפעם הכין אריאל בית הלחמי תכנית משחק כדי לנסות ולעשות משהו מול אנטטקומפו ויוון. ובינינו? מי אנחנו ומי בכלל מסוגל לעצור את שתי המפלצות האלו? עם כל הכבוד וכו וגו ודו, מדובר בשניים מהשחקנים הכי טובים ביקום, והם לא באמת תלויים במה שמנסים לעשות מולם. אם יאניס רוצה לקלוע 30 פלאס, כך יהיה. השאלה היא איך. 24 שעות לפני ההדחה שלנו, צפינו בפינלנד מעיפה את יוקיץ' וסרביה. וכן, השחקן הטוב בעולם קלע עבור סרביה שלו 33 נקודות, כולל 14/19 מהקו. למה? כי כל פיני שעבר בדרכו פיצץ אותו, את המשפחה שלו ואפילו את הסוסים שלו.

קאט ליום שאחרי. בית הלחמי מכין הפתעה בחמישיה ומתחיל עם איתי שגב, כדי שזה ינסה להחזיק מעמד מול הפריק. לא החזיק, לא מעמד ולא נעליים. עזבו רגע את 37 הנקודות של אנטטקומפו. מה שאמור להטריף הוא שאת כל זה הוא עשה ב 18/21 מהשדה. כלומר שאת הרוב המוחלט של הנקודות שלו הוא קלע מטווח אפס. ולקו העונשין, שזה מקום שהוא מחבב הרבה פחות, הגיע פעמיים. פעמיים! פעמיים!! כשכל נבחרת יוון כולה, ביום שבו היא עושה לא יותר מ 16% מחוץ לקשת שלוש הנקודות, זורקת 12 זריקות עונשין. מה זה? למה זה?

אני לא מדבר איתכם בכלל על כדורסל. הנבחרת שלנו היא לא נבחרת מדויקת, שלוקחת תכנית משחק מוקפדת ומיישמת אותו בצורה מוקפדת. ממש לא. היא מפספסת בטרנזישן דיפנס, היא מפספסת ברמת העזרות, הרוטציות ומה שלא תרצו. אבל עזבו מיקרו, כי הסיפור כאן הרבה יותר גדול והרבה יותר פשוט. נבחרת מיוחדת הייתה מביאה את האקסטרה, מעבר לכדורסל, כדי להפוך את החיים של אנטטקומפו וחבורתו לקשים. וזה לא קרה. לא באמת אתגרנו את נבחרת יוון הבלתי מרשימה בעליל או את הכוכב הממש מרשים בעליל שלה. לא עשינו מספיק. אכזבנו.

רגע אחרי טורניר שמסתיים, זה הזמן הנכון לבדוק מי השחקנים שהתעלו ומי לא. ואת הבחינה הזאת צריך לעשות בהתאם לפוטנציאל של כל אחד מהם. היו בטורניר הזה שניים שבלטו מעל לכל השאר, ואליהם נגיע ממש עוד מעט כשנכתוב נקודות לסיכום. רומן סורקין התחיל את הקיץ הזה בצורה מפלצתית ומרשימה, ואת היורובאסקט כולו סיים עם מספרים טובים למדי. ועדיין, יחסית למה שאפשר לבקש ולצפות, אפשר יותר.

ים מדר הגיע לכאן כאיש שכל הנבחרת עליו ועל הברך הדואבת שלו. בלי גיבוי קלאסי בעמדת הרכז. בד"כ בלי קומבו גארד שמשחק לצידו. ולגביו, התחושות מעורבות. מצד אחד, יחסית לסיטואציה (בלי הכנה, לא כשיר במאת האחוזים, לבד) סיפק האיש טורניר טוב מאוד. מצד שני, באופן יחסי לעמדת הרכז בנבחרות האחרות, אין כאן שום דבר יוצא דופן. ואני לא מדבר רק על איבודי הכדור מול יוון או על הפספוסים ההגנתיים או בכלל. ים מדר היה בסדר גמור. ואני כותב את זה כביקורת.

אז יש שניים עם טורניר מצוין פלאס סורקין ומדר. ומעבר לזה לא הרבה. עם כל הכבוד, ויש כבוד, אף אחד מהשמונה האחרים לא שיחק בהתאם לפוטנציאל שלו. ואני עדין להחריד, כי חלקם סיפקו טורניר רע. לא בר טימור ולא זוסמן ולא קרינגטון ולא מי שרק תרצו. וזה עליהם. מצד שני, מאמן טוב הוא מאמן שהשחקנים משחקים אצלו טוב. וכשכמעט כל הנבחרת משחקת מתחת ליכולות שלה, זה גם עליו. על הרוטציה שלו, על הסטים ההתקפיים שלו, על מה שרק תרצו.

אפשר לדבר עוד המון על ההחלטה של בית הלחמי ביחס לעמדת הרכז ובכלל. לא רק בעניין תמיר בלאט, שהרוויח ביושר את אי זימונו לכאן (וספק גדול אם אי פעם באמת רצה להגיע), אלא בהחלטה להגיע רק עם ים מדר ותו לא. זה היה הימור וקשה להגיד שהוא הצליח. וזה בעיני לא הסיפור. הסיפור הוא שלא היינו מספיק טובים. אינדבידואלית וקבוצתית.

• 1. אבדיה - היה לו קשה מאוד מול היוונים, החל מפאפאניקולאו והלאה. הם קשוחים, הם מרביצים, הם עושים חיים קשים. זה לא משנה את העובדה שהוא רק הולך ומשתבח לנגד עינינו. ואם רק נהיה בריאים ושמחים ב 2029, נוכל לקבל גרסה אפילו עוד יותר טובה, שלמה ובוגרת של שחקן שיצא מכאן ילד והפך לשחקן NBA מצוין. איזה שחקן זה דני אבדיה. כפיים.
• 2. גינת - לא קל להמציא עצמך מחדש לקראת גיל 31. בעצם, בחירת מילים לא טובה. לא קל להציג עצמך מחדש לעולם הכדורסל לקראת גיל 31. תומר גינת הגיע לטורניר הזה כקפטן ושחקן מוביל. את היורובאסקט הזה הוא מסיים כעוגן בכדורסל הישראלי, עם איכות, יציבות, נחישות לאורך כל אחד מ-6 המשחקים של הנבחרת. הוא היה שם, בכדורסל ומעבר לכדורסל. רגע לפני שינסה להראות מה הוא מסוגל לעשות בליגה השניה בטיבה בעולם, את הקיץ הזה הוא מסיים בהצטיינות יתרה.
• את הקאמבק שלי לוואלה ספורט אני מסיים עם הטור הזה. רוצה להודות על ההזדמנות לחזור למקום שבו התחלתי לכתוב. היה כיף גדול. עכשיו, מבחינתי, זמן למשהו חדש. הגיע זמן הדיסקו.

שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.