כל הסיכומים על מעברו של מנור סולומון נעשו ביום האחרון של חלון ההעברות הקיץ. טוטנהאם הסכימה להשאיל את שחקן הכנף הישראלי לקריסטל פאלאס, שהתחייבה לשלם את מלוא שכרו. הכול היה מוכן לחתימה. מנור, שרצה להישאר בלונדון, סיכם את תנאיו בקבוצה בהשאלה, והנשרים מדרום לונדון כבר הכינו את "הוולקאם".
אולם, אז דניאל לוי, יו"ר טוטנהאם, דרש מקריסטל פאלאס להכניס סעיף לחוזה ההשאלה: חובת רכישה של סולומון ביותר מ-20 מיליון ליש"ט. סטיב פאריש, יו"ר קריסטל פאלאס, החליט לבטל את העסקה באותו הרגע.
המהלך הביריוני של לוי, לנסות להכריח את פאלאס לרכוש שחקן, היה צעד אחד יותר מדי עבור המועדון מדרום לונדון, והם ירדו ממנור. המעבר בוטל, וסולומון הושאל במקום לוויאריאל. לוי הצליח להרגיז את כולם במהלך אחד: את מנור, את קריסטל פאלאס ואפילו את ראשי טוטנהאם, שרוצים למכור את סולומון ברווח.
זה סיפור עדכני וקלאסי מהאירוע שנקרא דניאל לוי. אולי אחד מעסקני הכדורגל הטובים והיצירתיים ביותר בכל הזמנים, אם מסתכלים על מה עשה כלכלית ומקצועית עבור טוטנהאם, אבל גם אדם מאוד שנוי במחלוקת ואפילו די שנוא על ידי רבים מאנשי המקצוע בכדורגל.
במשך 24 שנה היה לוי האיש החזק ביותר בטוטנהאם, והפך את המועדון מארגון שמגלגל כמה עשרות מיליוני ליש"ט בשנה לחברה שמכניסה יותר מחצי מיליארד ליש"ט, והשווי שלו עומד על יותר מ-4 מיליארד ליש"ט. על הדרך הוא עשה הרבה חברים וגם הרבה אויבים. עזיבתו הפתיעה רבים, אבל גם לא הייתה הפתעה גדולה למי שחי את הקבוצה. ויותר מהכול, הסיפור של טוטנהאם במאה ה-21 הוא סיפור של מערכת יחסים בין לוי לאחד מהאנשים הכי עשירים בעולם, ג'ו לואיס.
בשנות התשעים לוי, כיום בן 63, היה מנהל של ENIC, חברת ההשקעות של לואיס. הוא נחשב אז לבן טיפוחיו של הבעלים. לואיס, בן למשפחה יהודית ממזרח לונדון, שהפך לאחד מהסוחרים הממולחים ביותר בבורסה הבריטית, ככל הנראה רצה לטפח ולעזור לבנקאי ההשקעות היהודי. בשנת 2000, החברה שלו ENIC רכשה 29.9% מטוטנהאם עבור סכום של 22 מיליון ליש"ט, ולוי מונה על ידי לואיס ליו"ר. מאז גם הפך לנציגו עלי אדמות. הוא הפך למוח ולפנים של הקבוצה.
עבור ג'ו לואיס ומשפחת לואיס, זה היה מאוד נוח שהפרצוף הפומבי הוא דניאל לוי. בעוד משפחת לואיס גלגלה מיליארדים, הרוויחה מהעלמות מס מתוחכמות והעברות כספים למקלטי מס (וגם מסחר במידע פנים), לוי ניהל את המועדון בשמרנות, הקפדה מרגיזה על פרטים ודומיננטיות שכמעט אין כמוה יותר בכדורגל העולמי.
לוי תמיד היה עם הידיים על ההגה. ניהל משאים ומתנים עם שחקנים, מאמנים, יושבי ראש ובעלים של קבוצות אחרות. הוא מינה מנהלים ספורטיביים, מנהלים טכניים, הרחיב את הצוות המקצועי, היה אחד מחלוצי השימוש בדאטה בכדורגל, תכנן ויישם מעבר לאצטדיון חדש, ותמיד היה "האיש החזק" שמקבל את ההחלטות מטעם הבעלים ג'ו לואיס.
באוקטובר 2022, ג'ו לואיס העביר את השליטה שלו במועדון לנאמנות שבבעלות משפחתו. לואיס, בן 88, הורשע בסחר במידע פנים בתחילת 2024, והמועדון - כ-60% ממנו - עבר לידי משפחתו כדי להגן על הנכס, לא משנה מה. ENIC היא הבעלים של 70% מטוטנהאם, ובערך 25% מהמניות של ENIC בבעלות לוי.
ברגע שהאב לואיס יצא מהתמונה, ויויאן וצ'ארלס לואיס, ילדיו, נהפכו לדמויות מרכזיות יותר בטוטנהאם והתחילו בתהליך דילול הסמכויות של לוי. הם הזמינו בדיקה של חברת ייעוץ אמריקאית, ואנשיה חקרו את העובדים במועדון על "חוסר ההישגיות של המועדון"; הם מתחו ביקורת פנימית קשה על העונה האחרונה של המועדון, ובשנה האחרונה מינו שני אנשים: פיטר צ'ארינגטון, בנקאי ומנהל ב־ENIC כ"נשיא ללא סמכויות" וחבר בדירקטוריון, ואת וינאי ונקהייטשאם, לשעבר מנהל בכיר בארסנל, למנכ"ל. גם אנשים של לוי, שעבדו איתו במשך שנים, התחילו לעזוב את המועדון.
לוי כביכול התפטר מתפקידו, אבל זה ברור שהיה כאן אירוע אחר.
במועדון טוענים בפני עיתונאים שלוי פוטר כדי להתחיל "עידן חדש" שיהיה בו דגש גדול יותר על ניצחונות. בעצם, השאירו אותו במועדון בשביל שיעשה את חלון ההעברות האחרון שלו והודיעו לו על פיטוריו.
לוי, מצידו, העביר מסר דרך מקורביו ש"כל הזמן שלו בטוטנהאם הוא היה צריך לפעול עם יד אחת קשורה מאחוריי הגב". כלומר, לואיס דרש ממנו להיות מועדון רווחי כי הוא לא מעוניין להפסיד על עסקי הכדורגל. וכאן, כנראה הסיבה האמיתית לכך שלוי עזב.
מ-2004 ועד 2019, טוטנהאם הייתה קבוצה רווחית. כמה רווחית? הקבוצה שאולי הייתה בבעלות מולטי-מיליארדר, אבל לא נהנתה מהשקעה פרטית או אפילו לאומית כמו יריבותיה, כגון מנצ'סטר סיטי או צ'לסי, הרוויחה 468 מיליון ליש"ט.
הרווח, כמעט חצי מיליארד ליש"ט, נבע בעיקר מניהולו השמרני של לוי: רכישת שחקנים בזול, מכירתם במחירי שיא, ניהול הקבוצה על תקציב נמוך באופן משמעותי מאלו של היריבות, וכו'. לוי מכר את גארת' בייל ולוקה מודריץ' לריאל מדריד ברווחים כבירים, את דימיטר ברבאטוב ומייקל קאריק למנצ'סטר יונייטד ברווחים ענקיים, והביא שחקנים שהפכו לכוכבים של הפרמיירליג כגון יונג מין סון, הוגו לוריס, כריסטיאן אריקסן ודלה אלי.
טוטנהאם, לפני לוי, הייתה קבוצה ברמה או אפילו ברמה נמוכה יותר מקבוצות כגון אברטון, אסטון וילה וניוקאסל. ב-2025 היא קבוצה שליגת האלופות אינה זרה לה, היא אחת מ-10 עד 15 הקבוצות הכי עשירות בעולם, יש לה אצטדיון שהיא בנתה בכסף שהיא ייצרה בעצמה, והיא יכולה להתאכזב מעונה בה היא מסיימת מחוץ ל-4 המקומות הראשונים. וכן, היא יעד גם לכוכבים גדולים. זה שדרוג די רציני.
לוי היה אחראי להרבה מכל הטוב הזה, ולעיתים קרובות הוא היה צריך להיות הבחור הרע בסיפור ולספוג את מחאות האוהדים ואת הביקורת התקשורתית.
העניין הוא שמ-2019/20, בגלל שילוב של הקורונה, בניית האצטדיון החדש וסיום העידן המוצלח ביותר של הקבוצה מאז שנות השישים של המאה ה-20 (עידן מאוריציו פוצ'טינו) - הקבוצה הפסידה 329.9 מיליון ליש"ט, וזה פחות מתאים למשפחת לואיס. בטח כשהקבוצה מסיימת במקום ה-17 בפרמיירליג. את הגירעונות האלה, במשפחת לואיס לא כל כך מעוניינת לכסות. ולכן הם מחפשים משקיעים או אפילו רוכשים למניות שלהם.
באחד השלטים שאוהדי טוטנהאם תלו במחאה על לוי בינואר נכתב "המשחק שלנו הוא על תהילה, המשחק של לוי הוא חמדנות. 24 שנים, 16 מאמנים, גביע 1 - הגיע הזמן לשינוי". מאז טוטנהאם זכתה בעוד תואר (הליגה האירופית), החליפה מאמן ופיטרה את לוי. השינוי הגיע. עד כמה הוא יהיה טוב? זה תלוי מאוד בכמה משפחת לואיס תהיה מוכנה להשקיע - כי לא יהיה לה מישהו כמו דניאל לוי שינהל את המועדון בצורה כל כך יעילה.