ביום חמישי סלובקיה עשתה היסטוריה. אחרי 51 משחקים, בהם 41 ניצחונות ו-10 תוצאות תיקו, גרמניה הפסידה בסלובקיה את משחק החוץ הראשון שלה במוקדמות מונדיאל. זו גם הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שגרמניה מפסידה במשחק הראשון של קמפיין מוקדמות. משבר קיומי? אולי. יוליאן נאגלסמן - מאמן נבחרת גרמניה שבעבר אמר "שאימון כדורגל זה 30% עניין טקטי ו-70% עניין חברתי" - האשים את חוסר הרצון של שחקניו בהפסד.
"מבחינה רגשית, היריבה שלנו היתה מאות קילומטרים לפנינו מתחילת המשחק ועד הדקה האחרונה. זו עובדה", אמר נאגלסמן כשניתח בראיון לערוץ ARD את המצב המנטלי של שחקניו. "מלבד שניים או שלושה שחקנים פצועים, השחקנים ששיחקו מול סלובקיה היו השחקנים הכי איכותיים שיש בגרמניה. אולי בפעם הבאה אנחנו צריכים להזמין לנבחרת שחקנים עם פחות איכות אבל כאלו שיתנו את הכל על המגרש".
הוא הוסיף: "אני סומך על השחקנים שלי, אבל רק להיות טוב יותר מהיריב זה לא מספיק אם אתה לא מראה נכונות ותשוקה. למה אתם חושבים שקבוצה כמו ווייסבאדן כמעט עשתה תיקו עם באיירן בגביע בשבוע שעבר? זה לא בגלל שהם יותר איכותיים אלא בגלל שהם הראו יותר רגש ורצון. אם תיקחו את העשור האחרון של נבחרות גרמניה, זה לא שאנחנו יכולים להגיד שאנחנו יכולים לנצח ב-80% מאמץ. זה גם היה ככה במונדיאל בקטאר. אין לנו היסטוריה קרובה טובה ואנחנו צריכים להבין את זה שאם אנחנו רוצים להיות במונדיאל ולהצליח שם, אנחנו מאוד רחוקים מזה".
נאגלסמן, אדם יסודי מאוד שרואה את כל המספרים ומסיק מהם תובנות, יודע שההיסטוריה של הנבחרת הגרמנית היא לא של נבחרת יותר איכותית טכנית מיריבותיה. הגרמנים אף פעם לא בלטו בכדורגל העולמי בזכות האיכות הטכנית והכישרון של שחקניהם אלא בזכות ה-Kampfgeist - "רוח לחימה" בגרמנית, אבל גם המילה הגרמנית שמכניסה לתוכה את רמת האומץ והנחישות שהשחקנים מראים.
ולכן אולי הדבר הכי נכון עבור נאגלסמן וגרמניה זה באמת לעשות מה שהמאמן הציע ולהזמין שחקנים פחות איכותיים וכאלו שיכולים להשתלב יותר בקבוצה של לוחמים ולסייע לגיבושה. ייתכן שזה נכון לכל נבחרת בעולם - כולל ישראל. הרי יש לא מעט תקדימים היסטוריים על נבחרות שהחליטו לא להזמין את השחקנים הכי איכותיים שלהן ורשמו הצלחות כבירות. דנמרק ביורו 1992 היתה ה-דוגמא לכזו נבחרת.
מיכאל לאודרופ, הכוכב הכי גדול של הכדורגל הדני, לא רצה לשחק את הכדורגל של ריצ'רד מולר נילסן, כדורגל שהביא לדנמרק את אליפות אירופה בלי לאודרופ הגדול. ביוון, אוטו ריהאגל לא הזמין לסגל יורו 2004 את גיורגיוס גאוגרטוס, "רוברטו קרלוס היווני" שכיכב באינטר ואולימפיאקוס, וגם לא את ניקוס ליברפולוס, החלוץ הכי כישרוני של יוון באותה תקופה, והנבחרת, כאמור, שיחקה כדורגל הישגי שמבוסס על גיבוש יוצא דופן, סולידריות ועבודת צוות.
הם זכו ביורו 2004 כנגד כל הסיכויים. גם איטליה ביורו 2020 שיחקה ללא כוכב אחד נוצץ במיוחד וג'ורג'יו קייליני, הקפטן, שיבח את העובדה ש"האינטרסים של כולם היו האינטרסים של הקבוצה לפני האינדיבידואל". הרוח הקולקטיבית והמשמעת הטקטית היתה חשובה הרבה יותר מהכישרון האינדיבידואלי גם לגרמניה שזכתה במונדיאל 2014. אמנם בנבחרת היו שחקנים שנחשבים לכישרונות-על כגון מסוט אוזיל ומריו גצה - אבל גם הם הבינו שהם חלק מצוות חזק, שהציג לעולם את "הגגנפרסינג", שיטת הלחץ ההתקפי שמחייבת את כולם לעבוד קשה ביצירת לחץ קולקטיבי. אוזיל, למשל, היה אחד מהשחקנים שרצו הכי הרבה קילומטרים באותו מונדיאל.
בכלל, נראה שמלבד נבחרת ארגנטינה - לה יש כישרון של פעם בדור אחד שהצליחו לבנות סביבו חבורה של "שומרי ראש" פעלתניים שרצים בשבילו, וצוות מצומצם של סילונים בהתקפה שיקבלו ממנו כדורים - הסוד בכדורגל נבחרות הוא בעיקר להרכיב קבוצה משחקנים ממושמעים טקטית, בעלי חוסן נפשי שיכולים לעמוד בלחץ המנטלי שיוצרת החשיבות של משחקי הנבחרת. כישרון זה בהחלט בונוס נחמד אבל בכדורגל הנבחרות של היום, כפי שנאגלסמן יודע, הוא בהחלט לא חשוב כמו לתת הכל על המגרש.