יש לב, רצון, גודל ואבדיה. מעבר לזה, אין יותר מדי | הטור של האוזמן

באמת שיש לי לא מעט להגיד לכם על אירועי קטוביץ' אמש (שבת). הרי קרו ולא קרו די הרבה דברים שקשורים בכדורסל. לפני זה, רוצה לשתף בחוויה האישית שלי. ישבתי, כלומר עמדתי במהלך המשחק בדבוקת הישראלים אשר מאחורי ספסל הנבחרת. וכן, היה את הבוז מחריש האוזניים בהמנון. לא פחות מכך, היה את הבוז המכוער לא פחות בסיום המשחק. כאילו, גם בשלב שבו גם קהל עוין אמור לשחרר. והייתה גם את חוויית האינטראקציה עם אוהדים ספורדים מקומיים. וזה קהל פולני. לא טורקי או צרפתי או אירי. ייתכן בהחלט שאירועי משחק הכדורגל מול מכבי חיפה הפעילו/שיחררו אצלם איזשהו טריגר + הרגשות הלאומנים שלעיתים מתפרצים בטורנירים שכאלו אצל המארחות. אבל הטריגר הזה הוציא דברים שלהם לא באמת הייתי מוכן.

המשחק בין ישראל לבין פולין אתמול, בגדול, הוא לא באמת משמעותי ביורובאסקט הזה. לא מבחינת הפולנים ולא מבחינתנו. בבית של חמישה משחקים, יש זמן לתקן. אבל אמש זה לא היה עוד משחק. אמש זה לא באמת היה כדורסל. המצב של נבחרת ישראל הוא לא רע. המצב של ישראל מחוץ לגבולות שלנו הוא כן רע.

אריאל בית הלחמי לקח כמה החלטות משמעותיות בקדנציה הדי קצרה שלו כמאמן הלאומי. וכמישהו שלא צבר ערימות קרדיט עד כה - להבדיל ממאמני העילית שרגילים לזרקורים תקשורתיים והכרה ציבורית - הרשה לעצמו ללכת אול אין. עם ההחלטה עם המתאזרח. ובמיוחד עם ההחלטה שלא לזמן את תמיר בלאט. שתי ההחלטות לגיטימיות בעיני. שתי ההחלטות בעייתיות במקביל. אבל בית הלחמי סימן והחליט, בלי לפחד ולהתחבא מאחורי אחרים, ועל כך הוא ראוי להערכה בעיני, אפילו אם טעה פעם אחת או פעמיים. ומרגע שהחליט, זה שלו. האחריות שלו. זה לגמרי עליו. ההצלחה או העמידה ביעדים או הכישלון.

בואו נשב לרגע על עמדת הרכז. אי הזימון של תמיר בלאט לא עומד רק בפני עצמו. כלומר, זאת לא רק ההחלטה לוותר על מי שהוגדר על ידי בית הלחמי כרכז השני. זאת גם ההחלטה ללכת עם הרכז הראשון שלך, שמצב הכשירות שלו מוטל בספק. ושלבטח, מאחר שלא התאמן באופן סדיר, לא נמצא בשיא החדות שלו, ואני כותב את זה בעדינות. אבל זה לא רק זה. גם הרכז הראשון במצב לא ברור, גם הרכז השני לא מזומן, גם הגארד הבכיר ברוטציה (טימור) לא באמת עשה קריירה בעמדה מספר 1, גם הרכז הבכיר הנוסף (בן שרף) לא זמין - אבל גם הרכז הטבעי הבא (הובר) מנופה. וזה שמזומן במקומו, איתן בורג, לא חלק מהרוטציה. כלומר, יש כאן סדרת החלטות שקשורה בעמדה שמסורתית אמורה לנהל קבוצה. לנהל נבחרת. ושוב, מרגע שהחליט, זה שלו. האחריות שלו. זה לגמרי עליו. ההצלחה או העמידה ביעדים או הכישלון.

המשחק אמש היה מהפיזיים שראיתי. זה באמת שלא היה כדורסל. שחקנים חבטו האחד בשני והתנהלו האחד מול השני באופן שכמעט ולא איפשר לזוז. כמו בסיפורים של מנחם לס על משחקים של הניקס איפשהו בשנות ה ______ (תבחרו בעצמכם). ובית הלחמי המשיך להיות נאמן לקו שלו, שזה ללכת עם האנשים שלו. אבדיה, מדר, גינת, סורקין, קרינגטון. אבדיה היה עצום לאורך כמעט כל המשחק. מדר התאושש לאחר מחצית אימים. גינת סיפק את התחושה שכל דקה בלעדיו היא דקה אבודה. קרינגטון כמעט וניצח את זה. זה ברמת המחמאות.

יש גם צד שני. בתכל'ס, הנבחרת הזאת לא עושה כמעט שום דבר ממה שהיא רוצה לעשות. משחק ההתקפה המסודר נטול ריווח וטיימינג, מה שמוביל להתקפות תקועות שבהן אין נתיבי חדירה לסל. היא לא מצליחה ליישם את עקרונות הקרחנה ההגנתיים, שאמורים להוביל אותה לנקודות קלות בצד השני. יש שחקנים מובילים (כמעט ובלי ספסל), יש לב, יש רצון, יש גודל, יש אבדיה. מעבר לזה, נכון לעכשיו, אין יותר מדי.

ולא רק זה. מול הפולנים הסופר טקטיים, כולל שינויי החמישייה שלהם והדברים הספציפיים ההגנתיים שהם עושים נהדר, ישראל כמעט ולא הפגינה גמישות. אין רגעים משמעותיים (וכמעט שאין בכלל) של סמולבול עם אבדיה ב-4, מה שיאפשר קצת יותר מכדררים שישחקו ביחד, קצת יותר קליעה (הפרמטר שבו בלאט הכי חסר בעיני) וקצת יותר ספייסינג. מה כן יש? יש דברים שקשה לי להבין ברמת הכדורסל. רומן סורקין רקד על הפרקט מול איסלנד. מול פולין החובטת, הוא הלך קצת לאחור, בדומה לדברים שראינו למשל מהקבוצה של קטש כולה במשחק מספר 5 במי סדרות הפלייאוף שלה, משחקים בהם סורקין לא שותף. ואם אין את הידע או הריווח כדי לאפשר לו לנצל את הכישרון והניידות אל מול הבלצ'רובסקים של העולם, מה ההגיון לזרוק אותו למצב של פוסאטאפ מכות בתחילת הרבע השלישי או במצב של 61:62? איך זה בדיוק אמור לעבוד?

1. רפי ואלון - זה קצת זקן, אבל אירועי המשחק הזה הזכירו סדרת ספרים שאנשים בגילי קראו פעם. הסיפורים של רפי ואלון, אלון ורפי. וכיאה לסיפורים האלו, היה גם את עניין השיפוט בכלל ואת זה של השופט הספרדי בפרט. שלמשך מספר דקות עשה או לא עשה דברים שמזמן לא ראיתי. והאמת? מהרגע שנשבר לדני אבדיה סופית עד לרמת הטכנית שהוא כפה בכוח, הדברים די התיישרו. השיפוט אתמול היה רע וביתי. אבל לא הפסדנו, בסוף, בגלל השיפוט.

2. המתאזרח - אנשים שאוהבים לדבר על זיקה, על מי ראוי ולא ראוי להיות מתאזרח וכל הג'אז הזה, הם אותם אנשים שמוחאים כפיים בסתר לביצועים של ג'ורדן לויד. אחד שכנראה גם היום לא יודע איפה פולין נמצאת על המפה. וזה לא הזיז, ובצדק, לאף פולני שרצה שהנבחרת שמייצגת אותו תנצח. בדיוק כמו לורנזו בראון נטול הזיקה לספרד, בטורניר הקודם. כל נבחרת צריכה לשחק בהתאם לחוקים. גם אנחנו. אנחנו חייבים מתאזרח טוב בכל קמפיין. ביום שאחרי יורובאסקט 25, צריך להתנהל דיון מי מתאים לקמפיין הבא. ולא, הוא ממש לא חייב להיות כרגע שחקן בליגת העל. תביאו את הכי טוב והכי מתאים שאתם מצליחים.


3. המהלכים שעשו את ההבדל - לא מעט טעויות בסוף. במיוחד בצד ההגנתי, עשו את ההבדל בין ניצחון אדיר להפסד כואב. הנה ים מדר מקצר טווחים וחושף עצמו לשלשה. הנה אבדיה מוותר ללויד, במצב של פלוס 2, שמטייל לטבעת, משווה ומרגיע את החבורה ההיסטרית שלו. הנה גינת מקבל את לויד בחילוף ומגיב לאט מדי בכלל ובחזרה לריבאונד בפרט. הנה סורקין תקוע ולא עט אלי כדור חוזר. את המשחק הזה כבר אי אפשר יהיה לנצח. וכנראה שגם לא את צרפת. לה לה לה, משחק חדש, נהג לומר המנהל האגדי מומו לוצקי בסופם של מפחי נפש. לה לה לה, משחק חדש. יש עוד לא מעט דברים שאפשר להשיג באליפות הזאת.

שיהיה שבוע טוב. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.