בודה גלימט הוא כנראה המועדון הכי מיוחד שהעפיל אי פעם לליגת האלופות. קודם כול, מדובר בקבוצה שמגיעה מחוג הקוטב הצפוני. שנית, מדובר באזור שמתגוררים בו פחות מ-50 אלף תושבים, מה שהופך את בודה לעיר הקטנה ביותר ששלחה נציגה לליגת האלופות. ויאריאל, שהחזיקה בתואר הזה עד השבוע, מונה מעל 50 אלף תושבים - אבל הצהובים של בודה הדיחו את שטורם גראץ והעפילו לשלב הליגה של האליטה האירופית.
שני החסרונות האלו, לכאורה, הם גם היתרונות הגדולים של בודה. רוב שחקני הקבוצה גדלו באקדמיה של המועדון, הם רגילים לשחק בתנאי מזג אוויר קיצוניים, ומדובר בחבורה מגובשת הרבה יותר מרוב הקבוצות האירופאיות שאיתן הם מתמודדים.
ומאחר שכולם נוצרו במרחבים הקפואים של צפון נורבגיה, יש להם יתרון מובהק במשחקי הבית. תאמינו או לא, גם לצפון-אירופי הממוצע לא נעים לעלות על מגרש קפוא ולהילחם מול קבוצת "ויילדינגס", שנהנים מהמלחמה יחדיו בשדות הקפואים של צפון נורבגיה. הקור הוא לא חיסרון - הוא כלי נשק.
בודה, שב-2017 עוד שיחקה בליגה השנייה בנורבגיה, זכתה מאז בארבע אליפויות (2020, 2021, 2023 ו-2024), והצליחה בענק גם בזירה האירופית - כולל העפלה לחצי גמר הליגה האירופית בשנה שעברה. מאז 2020, בודה רשמה ניצחונות על קבוצות ענק כמו רומא, לאציו וסלטיק.
כל זאת ללא מיליארדר מקומי. אין כאן גזפרום או טוד בוהלי. מדובר בקבוצת קהילה, מאזור שקט יותר מיבנה. ההצלחה מבוססת על מערכת נוער חזקה, גיבוש ייחודי בין השחקנים, ופילוסופיית משחק התקפית וחסרת פחד של המאמן קייטיל קנוטסן.
זה אולי הסיפור הכי מדהים בכדורגל האירופי. והכול, מתברר, מתחיל בחינוך.
גרג ברוטון, מנהל האקדמיה של בודה גלימט מאז 2017, הוא אנגלי שניהל בעבר את האקדמיה של נוריץ' סיטי, והיה שותף לטיפוח שחקנים כמו בן צ'ילוול, ג'יימס מדיסון, ג'יימס ג'אסטין ומקס ארונס.
בראיונות שונים סיפר על תהליך הבנייה של השחקנים בבודה, והעקרונות שמנחים את המועדון. לדבריו, אחד הדברים שמייחדים את בודה הוא מחשבה אחידה בכל חלקי המועדון, על אסטרטגיה ברורה ועל "מסע השחקן". כחלק מהגישה הזו, בודה קבעה לעצמה כלל: תמיד להיות בין שלוש האקדמיות המובילות בנורבגיה מבחינת השקעה. מטרה נוספת: בין 35 ל-50 אחוז מהדקות שהקבוצה משחקת - חייבות להגיע משחקנים מצפון נורבגיה בלבד.
כחלק מהאסטרטגיה של המועדון, החליטו בבודה להשקיע גם בפיתוח המנטלי של הילדים המקומיים. ביורן מאנסוורק, טייס קרב לשעבר, הוא המאמן המנטלי של המועדון. הוא עובד אחד-על-אחד עם הנערים באקדמיה, עושה הרבה תרגולי מיינדפולנס, ומדגיש את חשיבות הזהות והגאווה המקומית. לטענתו, הצלחה מקצועית בגיל צעיר כמעט אף פעם לא מעידה על פוטנציאל אמיתי - כי לעיתים קרובות היא נובעת מהתפתחות גופנית מוקדמת. לכן, הבסיס באקדמיה הוא פיתוח האישיות - לא רק הכישרון.
השחקנים משחקים עד גיל 11-12 בקבוצות המקומיות בכפרים הקטנים. בודה עובדת איתם פעמיים בשבוע, והטובים ביותר נשארים במערכת - אך גם אלה שלא, נשארים במעקב. אם מישהו יתפתח מאוחר, המועדון רוצה לדעת. בודה גם מסייעת לקבוצות שורשיות באזור לשפר את איכות האימון - כי הם מאמינים שכל היסוד נבנה בגילים 6 עד 12. כמו שאמר ברוטון: "אנחנו יודעים שבין השנים 12 ל-16 יש הרבה בעיות. אנחנו צריכים להפוך את האווירה לכמה שיותר תומכת ומכילה. השחקנים עוברים שינויים גופניים וחברתיים - וזה משפיע ישירות על הביצועים".
המעבר לקבוצת הבוגרים מקבל חשיבות רבה, ובבודה מתחילים להכין את השחקנים לשלב הזה כבר לפני גיל 18. בקבוצת ה־U18 אין כלל שחקנים בני 18 - כולם בני 17 ומטה. הקבוצה השנייה של המועדון מתחרה בליגה השלישית, שהיא ליגה של גברים. היתרון כאן ברור: להכניס שחקנים צעירים לעולם של כדורגל תחרותי אמיתי, עם עליות, ירידות, ולחץ מתמיד.
ובין אם הם יצליחו בליגת האלופות או לא - מה שקורה בבודה עובד. ההשקעה בנוער עובדת. בטח כשהיא נעשית בצורה מקצועית, שיטתית, ויצירתית. כך עיר קטנה יותר מקריית אתא שולחת קבוצה עם רוב של שחקנים מקומיים לשלב הבתים של ליגת האלופות.
- הקבוצה הכי צפונית בהיסטוריה של ליגת האלופות: בודה גלימט.
- הקבוצה הכי מערבית: בנפיקה.
- הקבוצות הכי דרומיות: מכבי תל אביב והפועל תל אביב.
- הקבוצה הכי מזרחית: קייראט אלמטי.