בסוף השבוע בספרד קרה משהו שלא קרה מאז תחילת המאה ה-21: ברצלונה ניצחה משחק ליגה שבו פיגרה 2:0 במחצית. עד המשחק מול לבאנטה בשבת האחרונה, המאזן של ברצלונה במצב כזה עמד על תיקו אחד ו-12 הפסדים.
רגע, איך זה יכול להיות? ברצלונה הרי נחשבת למלכת הקאמבקים, אז מה פתאום רק בשבת האחרונה עשתה קאמבק כזה? ובכן, ברצלונה אמנם מעולם לא חזרה מפיגור 2:0 במחצית, אבל זה בעיקר כי בדרך כלל היא מצליחה לחזור למשחק עוד לפני ההפסקה.
הנתון המדהים באמת הוא אחר: בארבעת משחקי הליגה האחרונים שבהם פיגרה בשני שערים, ברצלונה ניצחה. הקורבנות: אתלטיקו מדריד (2:4), סלטה ויגו (3:4), ריאל מדריד (3:4) ולבאנטה (3:4).
הנתון הזה מלמד לא רק על החוסן המנטלי של השחקנים, אלא גם על כך שהתוכנית של המאמן האנזי פליק מתחילה להוכיח את עצמה. כן, קו ההגנה הגבוה של פליק חושף את ברצלונה למתפרצות מסוכנות, אבל הוא מאפשר לחץ גבוה מתמשך על היריבה. וזה מה שעובד. כן, היריבות של ברצלונה מגיעות למצבי הבקעה רבים במתפרצות, אבל לאורך זמן הן לא מסוגלות להתמודד עם הלחץ שמופעל עליהן.
הלחץ הקולקטיבי האגרסיבי, ניהול המשחק של פדרי, ההתקפה שבנויה על כדרורים ישירים של לאמין ימאל וראפיניה לתוך הרחבה, והתנועה ללא כדור של רוברט לבנדובסקי או פראן טורס, כל אלה הופכים את ההתמודדות מול ברצלונה לקרב התשה. ולפי הראיות בשטח, קבוצות פשוט לא מסוגלות לעמוד לאורך 90 דקות במאמץ העל שברצלונה דורשת מהן.
הביטו במספרים: במשחק ליגה ממוצע, קבוצה מרחיקה את הכדור בין 26 ל־36 פעמים, תלוי בסגנון שלה, ביריבה שלה ובמצב המשחק (אם היא מובילה או לא). לבאנטה נגד ברצלונה נאלצה להרחיק את הכדור 44 פעמים. זה 22% יותר מאשר קבוצה הגנתית במשחק מול יריבה התקפית.
בהמשך ישיר, יותר מ-60 פעמים שחקני ברצלונה נגעו בכדור ברחבה של לבאנטה, ובסך הכול נגעו בכדור בחצי של לבאנטה 530 פעמים (!). לשם השוואה: לבאנטה נגעה בכדור בחצי שלה 56 פעמים ובחצי של ברצלונה 37 פעמים בלבד. המשמעות: שחקני לבאנטה פשוט לא הצליחו לנוח לרגע עם הכדור ברגליים שלהם. הם רדפו אחרי שחקני ברצלונה כל המשחק, ואחרי 90+ דקות כאלה, פשוט נפלו מהרגליים. מעט מאוד קבוצות באירופה יכולות להחזיק מול כדורגל כזה.
ניצחונות הקאמבק של ברצלונה מעידים גם הרבה על החוסן הנפשי המרשים של שחקניו של פליק, ועל כך שהקבוצה מגובשת ועובדת טוב ביחד. כולם נראים חברים בסך הכול, ומלבד כמה רגעים שבהם נראה לאמין ימאל מתוסכל מחבריו לקבוצה, כל השחקנים הראו שפת גוף חיובית, גם כשהקבוצה הייתה בפיגור, ובסופו של דבר, כאמור - ניצחו.
הבעיה היחידה שאפשר לצפות בה באופק היא פציעות של שחקנים שבלעדיהם אי אפשר לשחק ככה. פציעה לטווח הארוך של ימאל, ראפיניה או פדרי - ולברצלונה יהיה הרבה יותר קשה לשחק כמו שהיא משחקת ולנצח כמו שהיא מנצחת.
ולכן, זה חבל שבניגוד לקבוצה של פליק, המועדון ברצלונה הוא ארגון רשלן, שלא מסוגל לשדרג את הסגל ולהפוך את ההצלחות המקצועיות להצלחות מסחריות.
ההבנה היא שלקראת השבוע האחרון של חלון ההעברות, לא יהיה לברצלונה מצב של 1:1 (כלומר, על כל יורו שתכניס - תוכל להוציא יורו). וזה למרות שז'ואן לאפורטה, נשיא המועדון, טען ואף הבטיח (יותר מפעם אחת) שברצלונה כן במצב כזה.
את מרכוס רשפורד וז'ואן גארסיה ברצלונה הצליחה לרשום רק בגלל סט נסיבות שהיה מעורב בו יותר מזל משכל: איניגו מרטינס, אחד ממנהיגי הקבוצה בעונה שעברה, עזב לסעודיה; מארק טר שטגן נפצע ובברצלונה הגדירו אותו כפצוע לטווח הארוך (מה שאיפשר להחתים שחקן במקומו); נוצרה הכנסה משום מקום ממכירת אחוזים של טרינקאו; וחברי הנהלת הקבוצה היו צריכים להמציא ערבות אישית מיוחדת של 7 מיליון יורו.
המצב הזה קיים בגלל העלויות הגבוהות של הטיפול בחובות העצומים של ברצלונה.
בגלל החובות, ברצלונה בראשות לאפורטה מכרה נתחים מהכנסותיה העתידיות, אבל גם הנפיקה לאחרונה אגרות חוב בשווי 424 מיליון יורו, מה שאיפשר לה לממן מחדש 40% מפרויקט שיפוץ הקאמפ נואו, וגם להוריד את הריבית הממוצעת שהיא תשלם על חלק מחובותיה.
סוכנויות הדירוג אף שינו את התחזית של המועדון ל"חיובית", אבל לפי כל החישובים ברצלונה צפויה להיות עמוק בחובות עד 2050 לפחות. והחובות עדיין גדולים, ענקיים - לפחות 3 מיליארד יורו.
ולמרות שכל מה שנדרש זה שברצלונה תמכור חלק משחקניה שלא בהכרח מקבלים מקום קבוע בהרכב, כמו דני אולמו, גאבי או ז'ול קונדה ותחליף אותם בשחקנים זולים יותר, זה לא נראה שזה הולך לקרות בקרוב.
לכן, הרבה מאוד תלוי בהצלחה של הקבוצה של פליק וביכולת שלה לצאת מבורות. מנהלי המועדון היו מתים להיות עם היכולת הזו גם, כי כל מועדון אחר במצב של ברצלונה כבר היה מגיע למצב של כינוס נכסים ואולי פשיטת רגל.