ליכולת הזו חיכו אוהדי מכבי תל אביב תקופה ממושכת, ואמש (חמישי) היא הגיעה בהצגה גדולה שהובילה אותה לניצחון 1:3 על דינמו קייב. התוצאה עוד עשתה חסד עם דינמו, שכן המכבים החטיאו כמה הזדמנויות טובות להגדלת התוצאה.
כבר מהפתיחה ראינו רק צהוב על כר הדשא. אלופת ישראל בכדורגל דילגה מיידית מהילוך ראשון לרביעי ושיחקה כקבוצה אירופית לכל דבר. את פעולותיה היא ביצעה במהירות, שיתפה את האגפים, והייתה בתנועה בלתי פוסקת, שאינה מאפיינת את הכדורגל הישראלי. ההתקפות על הגנת היריבה לא חדלו משך כ-28 דקות, ונראה היה שבמגרש קיימת רק קבוצה אחת החותרת להבקעה.
פתח במלאכה דור פרץ, שהבקיע את השער הראשון, ומאוחר יותר, במחצית השנייה, גם את השער האחרון. פרץ הוא הקשר הישראלי שאין שני לו ביכולת להצטרף להתקפה, והפעם מימש סוף סוף את יכולתו כמסיים תכליתי. אותי הוא לא הפתיע, משום שציפיתי לכך שישבור את הקרח.
מבקיע השער השני לזכות מכבי היה שגיב יחזקאל. מעמדתו כקיצוני שמאלי יצר שגיב פעם אחר פעם מהומות בהגנת דינמו. עם הכדור ברגליו הוא סיחרר אותה, והשכיח לחלוטין את חסרונו של ווסלי פאטצ'י. באגף הימני היה זה אושר דוידה. הקיצוני השאפתן והחרוץ נמצא בכושר ובמחצית הראשונה הדביק כדור לעמוד השער, בתום חדירה אופיינית אל כיוון קו מרכז ה-16.
למעשה כל שחקני מכבי תל אביב היו במיטבם. כל אחד מהם תרם את תרומתו למשחקה המעולה, כמו למשל, המגן רוי רביבו, בפעולות מצוינות, בעיקר בהתקפתה של מכבי. הרכש החדש, כריסטיאן בליץ', הוא כוח משמעותי נוכח במרכז השדה, ואם אכן יתמיד באותה יכולת, נראה שהאלופה ביצעה רכישה מאד מוצלחת.
אמנם המחצית הראשונה הסתיימה בשיוויון 1:1, אך בסיכומן של 90 הדקות אין ספק בכך שהקבוצה הטובה יותר היא זו שניצחה, וכאמור, אף הייתה קרובה להגדלת יתרונה לקראת משחק הגומלין שיערך בשבוע הבא.
מכבי תל אביב הוכיחה שבספורט אין ריק, וכי גם כאשר שחקני מפתח עוזבים, יהיה מי שיתפוס בשמחה את מקומם. עזיבתם של ואן אובריים, גבי קוניקובסקי, דור תורג'מן ו-ווסלי פטאצ'י וערן זהבי, אינם דבר של מה בכך, אולם הדבר לא מנע אמש ממכבי לשחק כיחידה אחת ולהפגין איכות, שהיא הרבה מעל כל קבוצות הליגה שלנו. ביכולת כזו הציבה עצמה הקבוצה בראש הטוענות לאליפות הליגה, ובמרחק משמעותי מיריבותיה הגדולות.
לא שכחתי שדינמו קייב שיחקה כמעט לאורכה של כל המחצית השנייה בעשרה שחקנים, כתוצאה מעברה גסה שביצע אחד משחקניה. אבל בלא כל קשר לכך, לפחות על פי משחקה, ניתן לומר שנותר ממנה שמה, ולא היכולת, וזו כבר הבעיה שלה.