איתות מקרית חיים: הכדורגל בין זיכרון ילדות לתמונות של חטופים

יותר מ-50 שנה חלפו מאז נכנסתי כילד לאצטדיון הישן בקרית חיים - ויצאתי עם מזכרת לכל החיים. אולי לכן אין כמו פתיחת עונת כדורגל חדשה כדי לרגש אותי.

כן, חברים, נער הייתי וגם בגרתי, צפיתי במשחקי כדורגל ברחבי העולם, נטשתי מעט את היציעים בישראל (בשנה שבה ויתרתי סופית על מנוי למשחקי הבית של הפועל חיפה, רכשתי ביחד עם חבר מנוי לאולד טראפורד) - ובכל זאת הכדורגל הישראלי פורט על מיתרי לבי כמו שאף ליגה אחרת בעולם (רק האנגלית מתקרבת לכך) לא מסוגלת.

יש שבתות שלא אשכח לנצח - ותתפלאו, אבל לא מדובר בשבת של 8 במאי 1999, עת זכתה הקבוצה שלי בתואר האליפות הראשון והיחיד שלה.

את השבת ההיא לא אדע אפילו לתארך במדויק, אבל לפי העובדה שלבשתי בגדים קצרים ושהארטיק שאכלתי בהפסקה טפטף לי ישר על הסנדלים, מדובר באחת השבתות החמות של (כמדומני) תחילת עונת 1974-1975, עת אירחה הפועל חיפה, באותם ימים מחזיקת-גביע גאה, את הפועל תל אביב.

הרבה מה לכתוב על המשחק ההוא אין לי: לא רק שהוא הסתיים בתיקו-אפס, אלא שבגלל שחשבתי שהפועל חיפה משחקת תמיד באדום (באותה שבת היא כיבדה את האורחת ולבשה לבן), הרי שעד למחצית עודדתי את הקבוצה הלא-נכונה.

אני זוכר רק את העובדה שאח שלי, מבוגר ממני בעשרים שנה, צעק פתאום: "שופט, פנדל!", בטון שלא שמעתי ממנו עד לאותו הרגע.

עוד אזכור שפסענו אל המגרש במשך שעה ארוכה בתוך שדרת עצי אקליפטוס שנראתה לי אינסופית ושהאצטדיון בקרית חיים היה המבנה הגדול ביותר שראיתי מעודי, עד לאותו הרגע.

כשאני מפרק את החוויה ההיא לתמונות קטנות, אני לא בטוח אפילו מה גרם לי להתאהב, שלא לומר - להתמכר, עד כדי כך שעשרים ומשהו שנים מאוחר יותר, לא החמצתי אפילו משחק אימון של הפועל חיפה (שלא לדבר על משחק גביע הטוטו, קל וחמור גביע המדינה או ליגה) - ובשבועות ארוכים מדי של אמצע העונה "קפצתי" מעת לעת לכפר סיטרין (שם התאמנה הקבוצה בימי רובי שפירא) כדי לשבור את הקריז בצפייה באימון...

קדמו לכך שנות התיכון שבהן הפכתי ממי שתלוי במבוגר אחראי שייקח אותו למשחק לאוהד שרוף. כזה שלא נרדם בלילה שבין שישי לשבת, יוצא מהבית כבר בעשר בשני אוטובוסים - מנווה שאנן ועד לקרית חיים, מקיף את המגרש כמה פעמים כדי להעביר את הזמן - ומדי פעם מצליח לחסוך מדמי הכיס כדי להצטרף להסעות למשחקי החוץ.

במבט לאחור אין לי אלא להודות שהפועל חיפה הייתה עבורי תחליף לילדות היפות בכיתה ששברו את לבי, כי קבוצת כדורגל היא קודם כל קבוצת תמיכה, גם - ואולי אף בעיקר - כשהיא מבאסת לך את השבת.

אני לא יודע להסביר למה ואיך התנתקתי (אם כי לא באופן מלא) - הן אפילו כאב לילדים קטנים הייתי נוטל אותם בשבתות לקריית אליעזר כדי לראות כדורגל בינוני (במקרה הטוב), שנגמר במפחי נפש (לרוב) ולחזור הביתה (בפקקים של מוצאי שבת).

אני רק יודע שלאט לאט החלו להירשם לי חיסורים, עד שלבסוף צמצמתי את הביקורים שלי במשחקים לכאלה שנערכים במרחק נסיעה קצר מביתי (בדגש חזק על בלומפילד שנמצא במרחק שלוש דקות רכיבה על האופנוע) ואפילו בהם, יש להודות, אני עוסק יותר בשיחות בטלות עם חברי ילדות ביציע, מאשר בשירי עידוד.

למעשה הפעם האחרונה שבה יצאתי צרוד כמו פעם ממגרש כדורגל, הייתה בגמר הגביע, בטדי, מול בית"ר ירושלים, אי שם בחודש מאי 2018.

הפכתי להיות אוהד-טלוויזיה ("אוהד-רדיו" קראו לזה בנעוריי, מעניין איך יקראו לזה בדור הבא), בדיוק כמו אלה שבזתי להם לפני שלושים-ארבעים שנה...

במעבר חד מדברי ימיי שלי אל דברי הימים של כולנו, כי במותם ובחטיפתם ציוו לנו את הפיוס.

אני אוהד הפועל חיפה בכל מאודי, מייחל לשובו של אוהד מכבי חיפה, מתן אנגרסט, אל היציעים. משפט מובן מאליו מאז השבת ההיא שבה קיבלו החיים כאן פרופורציות אחרות. אנגרסט הוא הסמן הכי מובהק בעיני לשינוי שהחל אצלי עוד לפני המלחמה, אבל הגיע למימוש מלא רק אחרי 7 באוקטובר.

מה היה קורה לו באותה שבת של עונת 1974-1975 הייתי נלקח לא לשער 9 בקרית חיים - והופך אדום לשארית ימיי, אלא אל יציע ג' בקרית אליעזר - והופך לירוק?

האם זה היה משפיע על אישיותי, הופך אותי לאדם אחר, טוב או רע יותר? ברור שלא. ומכאן שאין שום הבדל אנושי, חברתי או מוסרי בין קהלי האוהדים.

נכון שעם השנים סיגלו חלקים בגרעינים הקשים של קבוצות מסוימות התנהגות קולקטיבית מאפיינת, אבל - ואני יודע שהמשפט הבא יעורר עלי את זעם שני המחנות - אין הבדל מהותי בין מי שלובש חולצה של צ'ה גווארה בשער 5 בבלומפילד, בארשת חשיבות עצמית של מי שלחם נגד פרנקו במלחמת האזרחים בספרד, לבין מי שלובש חולצה של לה-פמיליה ביציע המזרחי בטדי.

שניהם נקלעו לסיטואציה אישית שבמסגרתה הם מגדירים את עצמם על ידי השלכה של תפיסת עולם על סמל שאין מאחוריו כלום. אני לא בז להם, חלילה, במשך עשרות שנים הייתי כזה בדיוק.

אני רוצה להאמין שאין אוהד של הפועל תל אביב למשל, שלא דמע בהתרגשות עת שבה אמילי דמארי, אוהדת ותיקה של מכבי תל אביב, למשחק הראשון שלה בבלומפילד, אחרי השחרור משבי חמאס.

כן, תמונות של חטופים וחללים, עוטים צעיף של הקבוצה השנואה עליך, הזכירו לכולנו את המובן מאליו - באהדה של קבוצת כדורגל אין אלמנט של בחירה.

אין בחירה כי עסקינן במורשת, במסורת, בדרך כלל בהכוונתו של מישהו שהיה מבוגר דומיננטי בחייך. זה קצת כמו מי שאינו שומר תורה ומצוות (ולראייה: נוסע בשבת לכדורגל), אבל ימנע מאכילת חמץ בפסח מתוך כבוד למנהגים שהנחילו לו הוריו.

זה לא הופך אותו בעיני לאדם טוב יותר או אפילו ליהודי טוב יותר ממי שיצא ידי חובתו בליל הסדר ולמחרת עבר לפיתה, אלא רק למסורתי - ממש כמו מי שמביא עמו את ילדיו לאצטדיון, למשחק הקבוצה שאת אהדתה הנחיל לו אביו.

גם היפוכה של מסורת הוא מסורת לכל דבר... כי אצלי דווקא חוסר המסורת יצר את הזיקה לקבוצה האדומה של חיפה. אי שם ב- 1974 קראו הילדים הגדולים של השכנים בחצר: "יחי מכבי חיפה!" (אני יודע, היה לנו סלנג מוזר לפני יותר מ-50 שנה).

חזרתי על הקריאה בבית, ואז אחי (האח השני, שמבוגר ממני רק ב-16.5 שנים, שבאותה תקופה החלים מפציעה במלחמת יום הכיפורים) אמר לי: "מי לימד אותך לדבר שטויות?".

"למה שטויות?" נעלב בן הארבע וקצת שהייתי: "אנחנו חיפה!"

"כן" השיב אחי, "אבל אנחנו הפועל חיפה".

התשובה הנחרצת הזאת, כאילו החמצתי משהו שהיה אמור להיות טבוע בדמי, דווקא בבית שחינך להטלת ספק כדרך חיים, קיבעה את הפועל חיפה בליבי כדבר היחיד בחיי שלא אוכל לערער עליו לעולם: החלפתי מאז אהבות וחרדות, מקומות מגורים, דעות פוליטיות וחברים - עד כדי כך שרק דבר אחד נותר קבוע ויציב בחיי במשך יותר מחמישים שנה: האהדה להפועל חיפה.

כבר שאלתי, אבל אתהה שוב: מה היה קורה אילו הסיפור היה הפוך? התשובה ברורה: הייתי הופך לאוהד מכבי חיפה. במילים אחרות, מתחת לחולצה האדומה, הירוקה, הצהובה או הכחולה או הלבנה, כולנו בני אדם - עם כל הטוב והרע שיש בנו.

שלא תבינו לא נכון: אני עדיין נהנה כהוגן להתגרות באוהדי מכבי חיפה על אותה חמישייה שחטפו בדרבי האחרון, אבל אני כבר לא שונא אותם באמת. משאריות השנאה שעוד פיעמו בי, נפטרתי כליל ב-7 באוקטובר.

איך נשארים אוהדי כדורגל נאמנים לאהבה גם ללא "נמסיס" מושבעת, כמו למשל מכבי תל אביב לאוהדי מכבי חיפה או הפועל תל אביב לבית"ר ירושלים?

אודה שזה לא היה קל, אבל הנסיבות היו קשות אף יותר: לראות נרצחים, חטופים וחללים בצעיפים של בית"ר ירושלים או מכבי חיפה (שתי קבוצות שברוח הפיוס אודה עתה ש"לא חיבבתי" בעברי, בלשון המעטה) היא חוויה שפשוט מחקה באחת את השנאה או לפחות הכניסה אותה לפרופורציות.

לא צריך להיתמם: בלי יריבות ספורטיבית יאבד לנו חלק גדול של ההנאה מהמשחק. "אני מתרכז בקבוצה שלי", היא קלישאה יאה למאמנים, לא לאוהד ששר ביציע:

"הגיע הזמן אומרת אמי, הכל כאן מוכן לז...ן את מכבי/האדומים/הירוקים" - וכך הלאה, בעיבוד העממי לשיר של דקלון על "המורי הזקן" שכולנו שרים ביציע. אז לא נפסיק לשיר, אבל גם לא נפסיק לזכור באופן שימתן קצת את הסנטימנט השלילי ליריבה השנואה.

הנה, הגענו לשריקת הפתיחה: הגיע הזמן לפתוח עונת כדורגל חדשה ולייחל שבעקבותיה נצליח לפתוח גם את הלבבות, להחזיר חטופים לבתיהם, חללים לאדמתם, וביחד עמם גם מעט שפיות ושגרה לחיינו, שומרים את הטירוף המוחלט לצעקת "ייייששש!" כמו שרק שער ניצחון בדרבי יכול לעורר.