לצאת מהמלון בשעת בוקר ולראות אנשים לבושים בחולצת המשחק של קבוצתם, לפעמים רק היא מכסה את פלג גופם העליון למרות שבחוץ קר מאוד והגשם מזרזף.
להיכנס אל הרכבת התחתית או אל קרון טראם עמוס עד להתפקע, שירה כבר בוקעת ממנו. לעמוד בתור במשך כחצי שעה עד שתגיע אל הברז בפאב, לקרוא לברמן "מייט" או לשמוע את הברמנית שואלת "וואט כן איי גט יו, לאב?" ולהרגיש לרגע אהוב באמת.
לסמן לחבר לבוא לעזור לך לשאת את הבירה, כי עד שהגעת לברז כבר לא תסתפק באחת - ולראות איך החבר-התורן של הקבוצה שלפניך, כבר נעמד בתור מחדש, רגע אחרי שחבר אחר קנה בירות, בתורו, לכל מעגל החברים שעומדים ומנתחים את ההרכב - כי עוד לא נולד האנגלי שמשלם על בירה אחת: או שהוא מוזמן על ידי החברים או שהוא מזמין בתורו את כולם.
להרים את הראש מעל לפיינט שבידך ולקלוט איך המקום התמלא, מזל שבאת מוקדם. לשמוע איך מישהו מתחיל לשיר וכל מאות האנשים - מהעומדים על הבר ועד למעשנים בחוץ - מצטרפים.
לעבור לתור שנראה אינסופי בדרך לשירותים, זה שאמנם דורש ממך לסבול את הבל הפה בריח של לאגר של העומד מאחוריך, אבל פוטר אותך מהאינסטינקט הישראלי כל כך לעמוד על המשמר, פן יעקפו אותך בתור.
לצפות תוך כדי במשחק מליגה נמוכה יותר על אחד המסכים שמסביב, נניח נוריץ' נגד מילוול ולתהות איך זה שהמגרש מלא - ואיך זה שמספר 10 שלא מפסיק לרוץ עוד לא קיבל חוזה בפרמיירליג.
ריח של בצל
לצאת מהחום שבפאב אל הקור שבחוץ, קצת לפני כולם - כי בכל זאת אתה תייר ולמרות שאחרי ארבע בירות אתה כבר מרגיש מקומי, הילד לא יסלח לך אם לא תביא לו צעיף או דגל מאחד הדוכנים שבקרבת האצטדיון, כדי שיוכל להשוויץ בבלומפילד בשבת.
להתפתות בדרך להמבורגר, למרות שנשבעת לא לאכול באחת העגלות האלה שבהן הגשם מטפטף היישר אל משטח הצלייה, כי עוד לא נולד בן אנוש שיעמוד בריחו של בצל נחרך על הפלטה, במיוחד אחרי כמה בירות.
לראות בקהל סבתות עם נכדים, נשים צעירות ומטופחות לצד גברים חסרי-שיניים (ולהפך), לראות את הקבוצה שלך מבקיעה שער ומיד לשיר לאוהדי החוץ, שעד לאותו רגע עשו המון רעש: "יו'אר נוט סינגינג אני מור". להתבאס מכמות התיירים, למרות שאתה תייר בעצמך.
להיכוות בלשון מפשטידת בשר במזנון, במחצית, כי הטמפרטורה של המילוי לאחר החימום היא גבוהה משל הר געש באיסלנד.
למלמל בהתרגשות, בעברית, לחבר שאתך: "תראה באיזו מהירות מוציאים החוצה 60 אלף בני אדם", בסיום המשחק, אבל אז להגיע לתור הארוך בדרך לתחנת הרכבת ולהבין שאין בעולם עוד מדינה שהצליחה להתגבר על עשרות אלפים שנדחקים בבת אחת לפתח צר מלהכיל - וזאת למרות שהדלתות פתוחות כולן ושוטרים, "בוביס" בכובעים המצחיקים שלהם ובאפוד זוהר, משגיחים על הקהל.
להיות אנגלי לרגע במדינה שלמרות כל מגרעותיה ולמרות שהפקיעה את הכדורגל מידי מעמד הפועלים ומסרה אותו למעמד הבינוני-גבוה, עדיין מספקת את החוויה האולטימטיבית - אווירת כדורגל שאין לה תחליף.
אפקט לסטר
כן חברים, עונה חדשה של הליגה האנגלית יוצאת לדרך עם מנצ'סטר יונייטד, ליברפול, ארסנל, טוטנהאם, מנצ'סטר סיטי, אסטון וילה, אברטון וכל השמות שמהלכים עלינו קסם מאז ימי ילדותנו, שלפחות באלה שלי (כן, את גילי אני מסגיר עתה) היו צבועים בחמישים גוונים של טלוויזיה בשחור-לבן, ששידרה בכל יום חמישי בשמונה בערב את "משחק השבוע".
במקרה של דרבי בין ארסנל באדום לטוטנהאם בלבן עוד אפשר היה להבדיל בין הכהים לבהירים, אבל במקרה של מנצ'סטר סיטי בתכלת נגד וולבס בכתום, נראו כל 22 השחקנים על הדשא כאילו הם משחקים בקבוצה אחת.
מילא שאנגליה היא מולדת הכדורגל, אבל לא פחות מכך היא מולדת פנטזיית הכדורגל הישראלית, זאת שחלמה על הדרבי של ברמינגהאם בין אסטון וילה לווסט-ברומיץ' עוד לפני שלמדנו לבטא את השמות האלה כהלכה.
זו הליגה של ג'ורג'י בסט הצפון אירי, של קני דלגליש וארצ'י גמל הסקוטים ושל איאן ראש וריאן גיגס הוולשים. זו הליגה של בובי צ'ארלטון ובובי מור, של רובי פאולר ווויין רוני - ואפשר להמשיך ככה עד למחזור ה-38, אי שם במאי 2026, שבו יוענק גביע האליפות הנחשק מכולם: בפעם העשרים ואחת לליברפול או (תדהמה) למנצ'סטר יונייטד כדי שאחת מהן תקבע שיא זכיות חדש? למנצ'סטר סיטי שבשנים האחרונות צמצמה בהון-תועפות את הפער מהן בקצב מבהיל?
לארסנל שסוף סוף תממש במאי את ההבטחות הגדולות של נובמבר? לצ'לסי שהשפילה את פ.ס.ז' הנוצצת בגביע העולם למועדונים - ואולי בכלל מחכה לנו הפתעה מטורפת סטייל לסטר? מה שבטוח: זו לא תהיה טוטנהאם, כי גם לדמיון גבולות משלו.
הליגה האנגלית יוצאת לדרך - וגם אם שמורה לכם פינה חמה בלב ליובה או מילאן, לריאל או בארסה, לבאיירן או דורטמונד, להפועל ירושלים או בני יהודה, אין אוהד כדורגל בעולם שלא יחסיר פעימה: היר ווי גו, היא ווי גו, היר ווי גו...!