הפועל באר שבע הגיעה אל הקיץ בתקווה גדולה להותיר את חותמה בזירת הכדורגל של אירופה. אבל תקווה לחוד, ומציאות לחוד. תחילה הודחה הקבוצה מהליגה האירופית, ואמש (יום חמישי) גם מהקונפרנס ליג. לכך אני קורא במילה אחת: כישלון.
מי שהראתה לה את הדרך החוצה הייתה הפעם א.א.ק. אתונה, שניצחה בשבוע שעבר 0:1 ביוון, ושאתמול סיימה עם הפועל בתיקו מאופס. קבוצה שלא מבקיעה שער ב- 180 דקות רצופות, אינה יכולה להתלונן על ההדחה. התיקו של אתמול מאכזב מפני שא.א.ק. רחוקה מאד מלהיות קבוצה גדולה ומאיימת.
גם בדקות שבהן היה הכדור בשליטתה של הפועל באר-שבע, היא שיחקה לאט מידי, בקצב שהיה נוח ומסביר פנים ליוונים. לאורכה של ההתמודדות לא הצליחה הקבוצה שלנו לבצע אפילו התקפת מעבר מהירה אחת, ולמעשה כמעט ולא סיכנה את שער האורחים. דווקא השוער , ניב אליאסי, ביצע שני זינוקים מצויינים שמנעו ספיגת שערים, ואילו ממול השקיף שוערה של א.א.ק. על המשחק כשהוא חסר תעסוקה משמעותית.
הפועל באר-שבע עלתה למשחק עם שלושה חלוצים: דן ביטון בכנף ימין, איגור זלטאנוביץ' במרכז, ואמיר גאנח בכנף שמאל. לכאורה מדובר במערך התקפי, אך למעשה המירווחים שבין דן לאיגור ובין אמיר לאיגור היו גדולים מידי. לכן מצא עצמו זלטאנוביץ' יחידי מול מרכז ההגנה הצפוף של אתונה. במצב שכזה איני יכול לבוא אליו בטענות.
נוכח העובדה שבאר שבע לא הצליחה להבקיע, נכון היה עושה המאמן רן קוז'וך אם במקום להחליף את איגור, היה מצרף לצידו את אלון תורג'מן. כאשר לא הולך, יש מקום לסטות מן התוכנית המקורית. ויותר מכך: אם גם בהמשך יהיה זלטאנוביץ' בודד במערכה, הוא יתקשה להבקיע. אתמול לא היה שחקן אחד קרוב אליו שעימו ניתן לבצע מסירה כפולה כדי לחדור את ההגנה.
כבר הדגשתי שהפועל באר-שבע שיחקה לאט מידי, והפעם היא גם לא קיבלה את לוקאס ונטורה וקינגס קאנגווה במיטבם. למעשה, שני האסים היו רחוקים מרמתם הגבוהה ולפיכך לא הצליחו לסחוף את חבריהם ליצירת כדורגל תכליתי.
לי אין ספק, שאלונה ברקת לא ציפתה לפרידה כה מהירה מאירופה. הקבוצה נבנתה לא רק לליגה שלנו, ובטח שלא לכך שב- 31 ביולי, בעיצומו של הקיץ, היא תימצא עצמה הרחק מהמקום שבו רצתה להיות.