לאמין ימאל, שחגג לאחרונה 18, שיחק כבר יותר מ-125 משחקים בקריירה שלו בבוגרים - פי 4 יותר משחקים מאשר ליאו מסי שיחק בגיל 18. הנתון הזה מלמד שני דברים: 1. ימאל הוא שחקן מדהים מגיל צעיר ולכן מאמנים שלו בבוגרים נותנים לו לשחק מתי שהוא יכול. 2. יש הרבה יותר מדי משחקים, טורנירים וכדורגל.
אם מחשבים את שני הדברים האלה מגיעים למסקנה שהסיכויים שימאל יחווה פציעה שתגרום להיעדרותו לזמן רב הם גבוהים. וזה מאחר שימאל אינו מכונה. כל משחק שוחק את השרירים, הגידים והרצועות שלו, שכמו כל חומר בעולם יחוו עייפות חומר אחרי שיעשו מספר פעמים את אותה פעולה. זה מדע. זה לא משהו שאפשר להתווכח איתו. כל המחקרים מראים שככל שמשחקים יותר משחקים, ככה הסיכויים להיפצע בצורה קטסטרופלית גדל. בטח אם אתה משחק כדורגל ברמה הגבוהה ביותר מגיל צעיר והמשחק עצמו הפך להרבה יותר מהיר ועצים.
יותר ויותר שחקנים גם מתחילים לדבר על זה. לאחרונה כריסטיאן פוליסיץ', הכוכב האמריקאי שהקיץ וויתר על השתתפותו בגולד קאפ, האשים את הרגולטורים, כלומר פיפ"א, אופ"א וגופי הניהול של הכדורגל בכך שהם שוחקים כדורגלנים למען רווחים כספיים. "אם הם לא יעשו רגולציה כמו שצריך, אנחנו נצטרך לקבל את ההחלטות שלנו".
פוליסיץ' רצה לומר שגופי הכדורגל העולמיים נמצאים בניגוד עניינים אינהרנטי מאחר שהם צריכים לדאוג לרווחת השחקנים, העובדים שלהם. מנגד, הם חייבים עוד ועוד כסף כדי לתחזק שורת עסקנים ברחבי העולם, אז הם ממציאים טורנירים ומגדילים טורנירים. במצב כזה - שהביא עלינו את מונדיאל קטאר 2022, הגדלת המונדיאל, הגדלת ליגת האלופות, הגדלת היורו ודחיסת עוד ועוד משחקים ללוח השנה - השחקנים חייבים לקבל את ההחלטות שלהם, לדאוג לרווחה של עצמם ולקחת יותר שליטה על הקריירה שלהם.
הצורך להתאגד רק התחדד כאשר בחודש שעבר כינסה פיפ"א "פגישת מפתח" בניו יורק על רווחת הכדורגלנים ובה הוחלט על "חופש חובה של שלושה שבועות לפחות" לכל השחקנים ו"72 שעות התאוששות ממשחק למשחק". רק שנציגי איגוד השחקנים העולמי (Fifpro) לא הוזמנו אל הפגישה.
ב-Fifpro דורשים כבר תקופה ארוכה לפחות 4 שבועות פגרה ויותר מ-72 שעות התאוששות ממשחק למשחק וטוענים כי פיפ"א דיברה עם "נציגי איגודי מרחבי העולם" אבל לא עם האיגוד המשמעותי ביותר של שחקנים - האיגוד העולמי, שמייצג יותר מ-66 אלף כדורגלנים וכדורגלניות ברחבי העולם. יותר מזה, באיגוד העולמי לא הכירו חלק מהאנשים שכביכול ייצגו שחקנים מול פיפ"א.
בשנה שעברה, בעקבות הרחבת המונדיאל וטורנירים אחרים, ב-Fifpro הגישו תלונה משפטית לערכאות המשפטיות של האיחוד האירופאי נגד פיפ"א. לפי התלונה, פיפ"א מפרה את החוק האירופאי בכל הקשור לחוקי התחרות כרגולטורית ומארגנת תחרויות. חודש לפני, ב-Fifpro הוציאו מחקר שמראה כי חופשה של ארבעה שבועות היא המינימום ההכרחי לאפשר לשחקנים להתאושש מעומס העבודה במהלך העונה.
פיפ"א הגנה על ההחלטה שלה להוסיף עוד ועוד משחקים ללוח השנה של הכדורגל עם הצגת הגדלת הכדורגל בשקל תשעים כ"הזדמנויות לשחקנים מכל העולם להתחרות בטורנירים של הטופ כדורגל ובכך לפתח את הגלובליות של הכדורגל" - אבל לא התייחסה לעומס הפיזי ההולך וגדל בכדורגל המודרני, לפציעות הקטסטרופליות שרואים יותר ויותר מהן בכל שנה ולתנאי מזג האוויר הקיצוניים ששחקנים צריכים להתמודד איתם בזמן משבר אקלים היסטורי.
גם לא הייתה התייחסות של פיפ"א ליותר ויותר מקרים משפטיים של איגודי שחקנים ברחבי העולם בנוגע לפגיעות ראש חוזרות בכדורגל - בעיה שחושפת את הכדורגלנים למחלות כגון פרקינסון ודמנציה מוקדמת. אלכס פיליפס, מזכ"ל Fifpro, אמר בראיון ל"פיננשל טיימס" שהבעיה המרכזית של הגופים שמנהלים את הכדורגל היא "שהם לובשים כל כך הרבה כובעים: הם צריכים לפתח כדורגל ולשמור על בריאות הכדורגל אבל כמארגני תחרויות הם כמעט תמיד יעדיפו את האינטרסים המסחריים על פני פיתוח רגולציות או פיתוח כדורגל".
לפי פיליפס: "לא כל מארגני המשחק אוהבים את המשחק". פיליפס גם הזכיר בראיון את איגודי הספורטאים החזקים בארה"ב, תעשיית הספורט הרווחית והצומחת ביותר. "שם לשחקנים יש השפעה אמיתית על העשייה. בכדורגל, לשחקנים כמעט ואין קול בתהליך קבלת ההחלטות".
קרל היינץ רומינגה, הנשיא לשעבר של באיירן מינכן ועדיין דמות משמעותית בכדורגל האירופאי, תקף בראיונות דווקא את השחקנים על לוח השנה העמוס מדי במשחקים. "אני חושב שזה מאוד מעניין ששחקנים מתלוננים על לוח שנה עמוס" אמר רומינגה משהו שבפיפ"א, אופ"א או בליגות הבכירות לא יגידו בקול רם. "הם והסוכנים שלהם שמו את עצמם במלכודת הזו. הם דורשים משכורות גבוהות יותר ומכריחים את המועדונים לייצר הכנסות גבוהות יותר. איך מגיעים ליותר הכנסות? מיותר משחקים".
מיותר לציין שאף אחד לא שאל את השחקנים כשהגדילו את מספר המשחקים בנבחרות - משחקים שהם לא מקבלים שכר עליהם. גם אף אחד לא דיבר עם השחקנים על הגדלת ליגת האלופות ולכן האינטרס שלהם הוא מאוד ברור: להרוויח כמה שיותר כסף בשיאם כדי שיהיה להם מספיק לפני שהם יפצעו והערך שלהם יקרוס.
רומינגה הציע בראיון ל"בילד" "תקרת שכר כמו בליגות המקצועניות בארה"ב". לפי רומינגה "תקרת השכר תהיה גם טובה יותר לאווירת העבודה במועדון, רק במובן שהיא תצמצם את אלמנט הקנאה בחדר ההלבשה. אם מישהו מקבל את המקסימום זה לא יהיה סכום גדול באופן מופרז מהאחר. אם שחקן באיירן ירוויח 'רק' 15 מיליון יורו במקום 20, זה עדיין סכום ענק".
האם תקרת שכר אפשרית עם החוקים של האיחוד האירופאי? האם אפשר לקיים תקרת שכר אחידה בכל הליגות באירופה? זה נושא מורכב. לפי פיליפס "זה האינטרס של בעלי הקבוצות להציג את השחקנים כחמדנים שאיכפת להם רק על כסף למרות שהבעלים הם בדרך כלל הרבה יותר עשירים וחזקים". כמו כן, לטענתו, Fifpro משעים חברים שהורשעו במכירת משחקים או שחיתויות אחרות - בניגוד לפיפ"א, שמאפשרת לקונפדרציות כדורגל שפשעו להמשיך לפעול כאילו לא קרה כלום.
ואגב, "השחקן בחציון" אינו מולטי-מיליונר שמגיע עם למבורגני חדשה לאימון אלא "שחקן בליגה השנייה בארצו על חוזה של מקסימום שנתיים ומרוויח את השכר הממוצע במדינה שלו או אפילו פחות". 41% מהכדורגלנים סבלו גם מעיכובים בשכר ובדרך כלל אין למערכת שמסביבם שום תוכנית להכנתם לחיים אחרי כדורגל. בהתאחדויות כדורגל רבות ובליגות רבות אין שום תוכנית פנסיה לכדורגלנים.
והטענה העיקרית של פיליפס היא שבלאו הכי אין חלוקת הכנסות הוגנת מכל התחרויות החדשות. לטענת איגוד הכדורגלנים, אם קבוצה במונדיאל המועדונים קיבלה 20 או אפילו 30 מיליון דולר על ההשתתפות בטורניר שהכניס, כביכול, יותר מ-1.25 מיליארד דולר - אז השחקנים שלה קיבלו 1 מיליון - ביחד. "מארגני התחרויות ממשיכים להגדיל את כמות המשחקים ובניגוד לארה"ב, שם המארגנים יושבים עם איגודי השחקנים ומחלקים את ההכנסות שווה בשווה" לפי פיליפס.
כמו תקרת שכר, גם זה נושא מורכב. אבל מה שברור כולם זה שההתאחדויות, הפדרציות, הקבוצות והשחקנים צריכים לשבת ולפתור את הבעיות ביחד. להשתמש בכמויות דאטה ונתונים שיש ולבדוק ברצינות וביסודיות איך אפשר לקיים עונת כדורגל עמוסה בכל טוב אבל שלא תוביל לשחיקה מהירה של כדורגלנים ותאפשר חתימה על הסכמים קיבוציים, שישמרו על זכויות כל הכדורגלנים כעובדים שעליהם מתבססת תעשייה בשווי של מיליארדי דולרים.
ואם יורשה לי בסיס למודל שאפשרי איתו למקסם את ההכנסות על בסיס הרעיון שפחות משחקים שווים הכנסה גבוה יותר פר משחק ולטווח הארוך הכנסה גבוהה יותר ולהעניק לכל השחקנים פגרה של בין חודש לחודשיים. הבסיס של הרעיון הוא פשוט. הליגות והגביעים המקומיים ישוחקו באופן רצוף מאוגוסט עד סוף מרץ - בלי הפרעות נבחרות ומשחקים בטורנירים של אופ"א (ובתמורה לזה הליגות יקטנו).
מיד אחרי תום עונת המועדונים המקומית, הקבוצות שזכו בתארים מקומיים וסיימו ראשונות בליגות המקומיות שלהן ילכו לחודשיים של תחרויות בינלאומיות, שישנו את הפורמט שלהן כדי להיראות יותר כמו מונדיאל 32 נבחרות (כלומר שלב בתים ומשחקי נוק-אאוט - אולי במדינה אחת שתארח את שלבי הגמר של הטורניר). כלומר עוד חודש וקצת של טורניר בינלאומי שמוגש בצורת "מונדיאל" ויכול להימכר במחירים של מונדיאל. כי "בית מוות" עם 4 קבוצות מהטופ האירופאי יהפוך כל משחק לצפייה הכרחית לכל אוהד ספורט - בניגוד לשלב "הליגה" בליגת האלופות.
אחרי סיום הטורניר, יעברו השחקנים לידי הנבחרות שלהם לחודש וקצת של משחקי נבחרות - מוקדמות, טורנירים, משחקי ידידות וכו'. אם קצת קיצור ליגות, וויתור על כמות לטובת איכות וחשיבה פרוגרסיבית, אפשר לייצר כדורגל בריא יותר. כל מה שצריך זה שמי שמנהל את הכדורגל ירצה לנהל את הכדורגל, לא רק להרוויח ממנו כוח, כבוד וכסף.