לא צועדים לבד: הדרך הכלכלית המחושבת של ליברפול

מקור הביטוי "לא נח על זרי הדפנה" הוא יווני. הזוכים בתחרויות ספורט ביוון העתיקה קיבלו זרי דפנה כסמל לניצחון שלהם, והמנצחים והספורטאים שנחו אחרי הניצחון הפסידו את בתחרות הבאה כי הם "נחו על זרי הדפנה" שלהם. כמה אלפי שנים אחרי, ביל וולש - המאמן והאסטרטג מאחוריי הפיכתה של סן פרנסיסקו פורטיניינרס לאחת מקבוצות הפוטבול הגדולות בהיסטוריה - לא השתמש בשום צמח כדי להעביר את המסרים המאוד דומים הללו לשחקנים שלו.

"עבור ווינר אמיתי, אדישות וביטחון יתר הם כוחות הרסניים" כתב בספריו שהפכו ללהיט בעולם ניהול הספורט ועולם הניהול בכלל. "הפוקוס שלנו הוא לא הגביע אלא תהליך השיפור, להיות אובססיבי בקשר לאיכות הביצוע שלנו והתוכן של החשיבה שלנו. הפעולות שלנו, הגישה שלנו. תמיד ידעתי שאם אעשה את זה, הניצחונות כבר יגיעו".

נראה שאחרי הזכייה באליפות, האנשים בליברפול קראו את הספרים של ביל וולש כי מסע הרכש המרהיב שלהם מבטיח שאף אחד באנפילד לא ינוח העונה על זרי דפנה בעונה שאחרי הזכייה באליפות. עוד לפני שרכשו את הוגו אקיטיקה בכ-80 מיליון ליש"ט, ליברפול רכשה שחקנים במאות מיליוני ליש"ט - כולל את פלוריאן וירץ בעסקה שיכולה להיות הגדולה ביותר בתולדות הכדורגל הבריטי. הקבוצה גם הביאה את המחליף לטרנט אלכסדר ארנולד (ג'רמי פרימפונג) ואנדרו רוברטסון (מילוש קרקז) ושני שחקנים צעירים (ארמין פשקי ההונגרי ופרדי וודמן האנגלי).

בסך הכל, ליברפול הוציאה קרוב ל-270 מיליון ליש"ט בקיץ הזה ועוד יכולה לרכוש את אלכסנדר איסק בשיא העברות בריטי. חתכת חגיגת אליפות. יש לומר שחגיגת האליפות נפגעה מאוד בעקבות מותו הטראגי של דיוגו ז'וטה, מקרה מצער שיכול להיות שהגדיל את המוטיבציה של ליברפול לבצע עוד רכש. אז איך הקבוצה - שאינה בבעלות נסיכות נפט או מיליארדר עם כיסים עמוקים במיוחד - יכולה להרשות לעצמה להוציא יותר מרבע מיליארד ליש"ט בקיץ אחד ולפנטז בקטע ריאלי על רכישת אחד החלוצים הטובים בעולם?

קודם כל, זה לא שהם יוציאו 300 מיליון ליש"ט או אפילו 500 מיליון ליש"ט בקיץ אחד. כשרוכשים שחקנים משלמים, למעשה, בתשלומים. זה נקרא פחת. נגיד שכל השחקנים שנרכשו ב-300 מיליון ליש"ט יקבלו שכר של 200 מיליון ליש"ט לאורך החוזים שלהם, כל אחד לחמש שנים.

זה אומר שהמועדון מחשב את ההוצאה על הרכש כהוצאה של 500 מיליון ליש"ט שמחולקים לחמש שנות החוזה. כלומר, ההוצאה השנתית עומדת על 100 מיליון ליש"ט כ-amortization (פחת או סילוק חוב). במקביל, ההכנסות מרכש נרשמות בדו"חות הכלכליים כהכנסות מחלון העברות ולא מחלקים את הסכומים האלה.

כלומר, ליברפול מכרה את טרנט אלכסנדר ארנולד (מכירה מוקדמת לריאל מדריד בגלל מונדיאל המועדונים שהניבה כמעט 10 מיליון ליש"ט), ג'ארל קוואנסה, קיווין קלהר ועוד כמה שחקנים בשולי הסגל - בסכום שנע בין 50 מיליון ליש"ט ל-60 מיליון ליש"ט.

המשמעות של זה לדו"חות הכלכליים היא שפעילות שוק העברות העונה הסתיימה ב"הפסד" של 40 מיליון ליש"ט בלבד. אם ליברפול תצליח למכור שחקנים כגון לואיס דיאס, הארווי אליוט, דרווין נונייס וג'ו גומז, יש מצב טוב מאוד שהיא תסיים את הפעילות בשוק העברות העונה ב"רווח" די גדול על הנייר.

כמו כן, ליברפול בעלת תקציב שכר מהגדולים באירופה אבל בכל מה שקשור להוצאות פחת, היא רק במקום החמישי בפרמיירליג. נכון לעונה שעברה הוציאה קצת פחות מ-115 מיליון ליש"ט על פחת ומאחר שרכשה רק שחקן אחד בקיץ שעבר, ההוצאות הללו נשארו נמוכים. לשם השוואה, מנצ'סטר סיטי מוציאה 165 מיליון ליש"ט בשנה על פחת וצ'לסי יותר מ-200 מיליון ליש"ט.

אז איך ליברפול יכולה להרשות לעצמה לרכוש שחקנים ב-300 מיליון ליש"ט? יש לה רואה חשבון טוב. זה איך (כמו כן, אפשר להיות בטוחים שהבעלים האמריקאים של ליברפול ירשמו את הפחת כהפסד ויקבלו על כך הטבות מס מרשות המיסים האמריקאית).

עכשיו, הרכישות כולן הן של שחקנים צעירים שיהיו בקבוצה 5-6-7 או 10 שנים. סביבם יבנה הסגל עשור קדימה. הרכישות האלה לא רק ישפרו את הקבוצה עכשיו, אלו רכישות של נכסים עתידיים משמעותיים שגם יניבו לליברפול הכנסות עתידיות (מכירת מרצ'נדייז וכרטיסים בנוסף לבונוסים כספיים מניצחונות ותארים). כי עם כל הכבוד למנצ'סטר סיטי או פריז סן ז'רמן, הניצחונות של ליברפול שווים יותר מבחינה שיווקית וזה מאחר שלא מדובר בקבוצת כדורגל שהיא מפעל להלבנת תדמית של איזושהי מדינה רודנית, שרוב אוהדיה הם צעירים.

ניצחונות ותארים של ליברפול "מעוררים" מיליוני אוהדים בכל העולם. ולפתע פתאום אוהד יפני בן 50 שפעם העריץ את רובי פאולר אבל די "עקב מרחוק", יתעניין עכשיו בקניית חולצת אדידס החדשה של ליברפול בעקבות האליפות, או אפילו יתכנן טיול עם רכישת חבילת סיור ומשחק באנפילד. וייתכן שאב אוהד ליברפול יקנה לבן שלו בן ה-6 חולצה של וירץ כי אחרי האליפות הוא רוצה לחזק את האהדה לקבוצה שלו. אם מיליונים, או אפילו רק מאות אלפים, עושים את ההוצאה הזו, ההכנסה של המועדון גדלה.

וזה, בסופו של דבר, מה שמאפשר לליברפול לצאת למסע השקעות משמעותי. בין 2014/15 ל-2023/24 ליברפול היא הקבוצה הרווחית ביותר בפרמיירליג. את העשור האחרון סיימה עם רווח של כ-136 מיליון ליש"ט, היחידה שמתקרבת אליה במובן הזה היא מנצ'סטר סיטי עם ספרים די מבושלים (רווחים של 126.4 מיליון ליש"ט). מלבד ליברפול וסיטי (הרמאית), רק עוד 5 קבוצות בפרמיירליג ובצ'מפיונשיפ היו רווחיות בעשור האחרון.

וזה מביא אותנו לשאלה שלא מטרידה מועדונים כמו מנצ'סטר סיטי. האם מבחינה רגולטורית ליברפול יכולה להוציא את הסכומים הללו? חוקי הפייר פליי הפיננסי של אופ"א וחוקי ה-PSR של הפרמיירליג לא מאפשרים לקבוצה לרשום הפסדים גדולים לאורך שלוש עונות. ולפי כל החישובים לא נראה שליברפול תעמוד בבעיה רגולטורית כלשהי. אמנם בשתי העונות האחרונות ליברפול רשמה הפסדים של כמעט 70 מיליון ליש"ט - גם בגלל שהיתה צריכה לשלם פיצויים גדולים ליורגן קלופ וצוותו - אבל ההפסדים המצטברים לשלוש שנים לא עומדים על יותר מ-60 מיליון ליש"ט, שזה הרבה פחות מההפסד המקסימלי המותר לשלוש שנים לפי הפרמיירליג (105 מיליון ליש"ט).

ומאחר שלפי הרגולציה מקזזים מההפסדים כל מה שקשור להשקעה בתשתיות ובמחלקת נוער, אז ההפסד הנחשב ב-PSR הוא עוד יותר קטן. לפי החישובים לליברפול היו לפחות 73 מיליון ליש"ט להוסיף לתקציב השנתי שלה לפני שהיא נכנסת לצרות מבחינה רגולטורית. יותר מזה, לפי החישובים ליברפול יכולה לרשום הפסד של 75 מיליון ליש"ט בעונת האליפות (עדיין אין לנו את הדו"חות) ועדיין לעמוד בכל התנאים של ה-PSR (ליברפול צפויה לסיים את עונת האליפות עם רווח) בשנים הקרובות.

ודבר אחרון. בניגוד לקבוצות אחרות שמתחרות נגדה, ליברפול ממש לא מיצתה את מלוא פוטנציאל ההכנסות שלה. ליברפול הכניסה לפי הדו"חות האחרונים שפורסמו 613.8 מיליון ליש"ט, שיותר מחצי מסך ההכנסות, הן הכנסות "מסחריות" - כלומר בעיקר מחסויות. ההכנסות המסחריות שלה - 308.4 מיליון ליש"ט שמים אותה במקום השני בטבלת ההכנסות המסחריות של הפרמיירליג - מעל מנצ'סטר יונייטד וקצת מתחת למנצ'סטר סיטי (שמרמה ומקבלת את רוב ההכנסות המסחריות שלה מאבו דאבי).

בעידן הפרמיירליג ליברפול אף פעם לא הכניסה יותר ממנצ'סטר יונייטד מחסויות עד השנה שעברה. רק לפני עשור, ליברפול רשמה הכנסות מסחריות של כ-115 מיליון ליש"ט, כשמנצ'סטר יונייטד הכניסה כ-120% יותר ממנה. אז לא רק שליברפול מוחקת את הפער הכלכלי ממנצ'סטר יונייטד, הרכש שהביאה מאפשר לה להגדיל אותו לטובתה. הערכות הן שליברפול תרשום בעונת 2024/25 הכנסות שיא של יותר מ-700 מיליון ליש"ט והסכום הזה יעלה וגם אם שילמה יותר מ-400 מיליון ליש"ט לשחקניה, היא צפויה לרשום רווח של כמה עשרות מיליוני ליש"ט.

מה שבטוח זה שליברפול תכניס יותר כסף מחסויות בעונה הקרובה מאשר בכל עונה אחרת בהיסטוריה של המועדון. וזה מאחר שליברפול חתמה על הסכם עם אדידס שיכנס לתוקף באוגוסט הקרוב. אדידס מבטיחה לליברפול הכנסה של 60 מיליון ליש"ט בנוסף לאחוזים ממכירות חולצות ומרצ'נדייז שלה. זה לפחות פי 2 יותר מאשר מה שנייקי שילמה לליברפול. וככל שליברפול תהיה יותר מוצלחת על המגרש, ככה הכסף שתכניס מאדידס יגדל. כלומר, ה-300 מיליון ליש"ט שהקבוצה הוציאה על רכש בשביל להישאר תחרותיים ברמה הכי גבוהה זו השקעה הכרחית לקיום המודל הכלכלי של ליברפול.

ולבסוף, אם ליברפול מוציאה 300+ מיליון ליש"ט על רכש בקיץ אחד, זה כי היא הגיעה למסקנה שזה הדבר הנכון לעשות מתמטית, אנליטית וכספית. לפי איאן גרהאם, מי שהיה ראש מחלקת המחקר של ליברפול וכתב את הספר "How to Win the Premier League: The Inside Story of Football's Data Revolution, ההוצאה הענקית הזו היא רציונלית לחלוטין. רק צריך לוודא שלא יקרו שבעה דברים עם השחקנים החדש.

• שלא יהיה שחקן טוב יותר בסגל ממי שמביאים במקומו (כל השחקנים שליברפול הביאה השנה נראים כשחקנים טובים יותר ממה שיש להם בסגל באותן עמדות).
• שהשחקן לא יהיה טוב כמו שחשבו שהוא (זה קשה לדעת אבל הנתונים שהשחקנים שהובאו מאוד מעודדים).
• שהשחקן לא מתאים לסגנון הקבוצה (השחקנים כולם מתאימים מאוד לכדורגל של ארנה סלוט).
• שהשחקן לא ישחק בעמדה לא שלו (השחקנים ישחקו בעמדה שלהם).
• שהמאמן לא תופס מהשחקן (סלוט אישר כל אחד מהרכישות).
• שלשחקן לא יהיו בעיות אישיות (זה אי אפשר לדעת אבל אין דגלים אדומים כרגע).

לפי גרהאם "גם אם אתה בטוח שנמנעת מ-90% מהדברים האלה, סיכויי ההצלחה של שחקן הם 48%". כלומר, ההצלחה של השחקנים שליברפול הביאה לא מובטחת אבל הרכישה מהמדף העליון של השחקנים אמורה להבטיח הצלחה גדולה יותר מ-48%. ולכן את ההשקעה הזו - מסיבות מקצועיות וכלכליות, ליברפול היתה חייבת לעשות.