מאיר כהן זוכר היטב את המשחק ההוא. המשחק שכולם, במיוחד אוהדי הפועל תל אביב, זוכרים לו ולהפועל בית שאן. "האמירה הזאת, משחק השרוכים', תישאר עוד שנים בכדורגל שלנו. עונת 1997/98, משחק לפני אחרון בליגה נגד בית"ר ירושלים של המאמן דרור קשטן. בית שאן הייתה בתוך מאבק עיקש נגד הירידה, אבל הבשורות ממשחקים אחרים היו מעודדות עבורנו. היה לי משחק טוב מאוד, ואני יכול רק להגיד שאיתן טייב היה נוהג בכל משחק לקשור את השרוכים שלו. לא נותנים משחק ליריבה בבעיטה האחרונה. הדפתי בעיטה של השוער קורנפיין, ואת הכדור החוזר בעט פישונט בשפיץ לרשת. זה היה גורל".
ב-8 ביוני הוא חגג את יום הולדתו ה-53. חייו החלו באותה עיירה שעלתה לכותרות שנים לאחר מכן. "אבא אלברט ואמא רינה נולדו במרוקו. אנחנו שישה ילדים במשפחה, שלושה בנים ושלוש בנות, ואני מספר שלוש ברשימה. ההורים עלו ישר לבית שאן הקטנה. למדתי ביסודי בבית הספר 'תומר' ובתיכון באורט בית שאן".
הכדורגל ועמדת השוער?
"אבא אלברט היה במרוקו שוער נוער באחת הקבוצות היהודיות. בארץ שיחק בעמדת השוער בקבוצת בית"ר בית שאן בליגה הרביעית. הוא ביקש שיהיה לו יורש שימשיך את דרכו, ודחף אותי לכדורגל ולתפקיד השוער מאז שאני זוכר את עצמי. כילד הוא אימן אותי, ובמשחקי השכונה הבחירה שלי הייתה עמדת השוער, בעיקר בקט-רגל. כשהכדור היה אצלי בידיים, הרגשתי ביטחון ואת האהבה הגדולה למשחק. אבא לקח אותי להפועל בית שאן, ליווה אותי צמוד, וזה לא היה קל, גם כשהקבוצה הייתה בליגה השלישית".
מי המאמן שמעלה אותך להתאמן עם הבוגרים?
"אימן את בית שאן אהרון גרשגורן, מכוכבי העבר של מכבי חיפה. הוא העלה אותי לסגל שכלל גם את השוערים אילוק ועמוס קפלן. בהמשך היה אלישע לוי מאמן-שחקן, הביאו לקבוצה את השוער שלומי ממן, וביקשו ממני ללמוד ממנו".
הוא תפס מקום בהרכב הפותח. "בית שאן אהבה מאוד כדורגל. למשחקי הבית היו באים מעל 2,500 צופים, מהקיבוצים, המושבים וגם מעפולה. עשינו מסע ענק ועלינו מליגה א' לארצית וללאומית, אזהליגה העליונה, בעונת 1993/94, יחד עם ראשון לציון ובית"ר תל אביב".
מי היו אז הכדורגלנים המוכרים בקבוצה?
"בליגה הלאומית הכירו את כולם, אבל אציין את הלל קפלן, נינו עשור, איתן טייב, אבי ושמעון דנן, צבי קפלן, בן גוזי ועוד".
במשחק הדרמטי שהעניק, בדיעבד, אליפות למכבי תל אביב הוא לא השתתף. "בעונת 1994/95, ברמת גן מול חגורה של 35 אלף אוהדים בצהוב. באימון החימום חשתי פריקה בכתף. עליתי לשחק, אבל אחרי חצי שעה, בשל הכאבים, ביקשתי להתחלף. אלה היו כמה משחקים לסיום העונה, מכבי רצתה אליפות, בית שאן נאבקה נגד הירידה. החליף אותי בשער שלומי ממן, שהיה מצוין, אבל בבעיטה האחרונה, מעבר לדקה ה-90, יורי שוקנוב ממכבי בעט בערך מ-30 מטר שטוח בין רגלי השוער פנימה, 0:1 למכבי שזכתה באליפות. אנחנו שרדנו בזכות שתי נקודות".
לאחר משחק השרוכים הוא חיפש בית אחר. "כמעט בכל סיום עונה היו לי בעיות בנושא החוזה החדש. לפני יציאות למחנה אימונים באירופה היו ויכוחים גדולים, ואני תמיד הייתי החותם האחרון. הפעם, בעונת 1998/99, חברת 'ציונות 200' לא נתנה לי מה שביקשתי. הריב היה גדול, קיבלתי שחרור לעונה אחת לבני סכנין בליגה הארצית. באותה עונה בית שאן ירדה".
עונה טובה בסכנין, ואתה טוען כי שם החלה הקריירה שלך למעשה?
"בהחלט כן. לליגה כבר קראו הליגה הלאומית, והקבוצה נכנסה לי ללב. עונה טובה מאוד שלי. האמנתי שעוד אחזור לשחק בסכנין. חזרתי מהשאלה חזרה לבית שאן, שנשרה לליגה השלישית".
משם עבר לאחי נצרת, "קבוצה טובה עם שחקנים וקהל דוחף. עזרתי להם לעלות לליגת העל, בה שרדו רק עונה אחת בלבד".
ואז שוב חזר לסכנין, כשהוא מלווה בלא מעט סיפורי פולקלור ודו קיום. "בני סכנין התאימה לי מאוד. שחקנים מחוברים, יהודים ומהמגזר. השכר היה מכובד מאוד. בתוך זמן קצר השחקנים בחרו בי להיות הקפטן של בני סכנין, היהודי הראשון שעונד בגאווה את הסרט על הזרוע. התקנתי על הדלת בכניסה לחדר ההלבשה מזוזה. זה התקבל בחיוב ובאהבה. ימים אחרים של כיף בסכנין".
סיפור אחד קורע אותו עד היום. "בסכנין חיפשו מאמן. הלכתי להנהלה, המלצתי בחום ופעלתי להביא לאימון את סלובודן דראפיץ'. אבל אז ההנהלה התחלפה, והחליטו להוריד לי 25 אחוז מהחוזה. דראפיץ' לא נלחם עליי ולא עשה כלום להשאיר אותי, הלך עם ההנהלה. הכותרות סביב הנושא היו גדולות, ריב ענק ומתוקשר מאוד שהביא לעזיבתי. אני דאגתי לדראפיץ' לפרנסה, הוא תקע לי לכאורה סכין בגב. לפני שעזבתי, האוהדים ביציע שרו לי שירי תמיכה".
בהמשך עבר להפועל ראשון לציון תחת ניסן יחזקאל וסייע לה להעפיל לליגת העל. אחר כך אלי דריקס הביא אותו למכבי הרצליה. "עונה עם ליאור אסולין, רצופה במאבקי ירידה. השחקנים נלחמו עבור דריקס. ניצחנו את מכבי תל אביב של אברהם גרנט, 1:3, אבל לא שרדנו, לאכזבתי".
בהפועל עפולה עשה היסטוריה של אב ובן בהרכב. "היה מרגש לשח יחד עם הבן אביב. אני חושב שדבר כזה לא היה בכדורגל הישראלי".
הוא המשיך לשחק עד גיל 46. "עברתי בין הקורות של אום אל פאחם, נצרת עילית, צעירי כפר קנא, אסי גלבוע, וסגרתי מעגל בגיל 46 בהפועל בית שאן בליגה א'. במבט לאחור, קריירה ארוכה עם הכדור והכפפות.
קריירת אימון?
"בהחלט. אימנתי בערערה, נצרת עילית, בית שאן, מגדל העמק, איכסל ועוד".
אתה הולך למשחקי כדורגל בליגת העל?
"שנים רבות לא הלכתי לצפות במשחקים. אולי זה יקרה בקרוב".
מה המצב המשפחתי שלך?
"התגרשתי לפני שש שנים. יש לי ארבעה ילדים, שלושה בנים ובת אחת. שניים מהבנים, אביב ואופק, מתגוררים בארצות הברית. היום אני בזוגיות ונמצא במעבר מעפולה לרחובות. את בית שאן אני אוהב, נמצא שם המון עם המשפחה והחברים, שרבים מהם מהכדורגל".
מי היה השוער הנערץ עליך?
"הגדול מכולם, אלכסנדר 'שורה' אובארוב. דמות להערצה ולחיקוי. ענק, אישיות".