אליפויות עד גיל 21 בכדורגל הן לא בהכרח המקום שבו מגלים את הכוכבים הגדולים הבאים. האמת היא שבדרך כלל יש מעט מאוד "כוכבים גדולים" שמשחקים באליפויות הללו כי אם אתה מיוחד בגיל 21, או אפילו בגיל 17 כמו שהראה לנו לאמין ימאל, אז אתה לא תשחק בנבחרת הצעירה של מדינתך.
מה שכן מגלים באליפות עד גיל 21 זה את "הצייטגייסט", רוח התקופה, בכדורגל העולמי. או במילים פשוטות. באליפויות האלה אפשר לגלות מה קבוצות ונבחרות מצפות מהשחקנים הממוצעים שלהן - השחקנים שימלאו את הסגלים בחמש הליגות הבכירות בשנים הבאות.
אפשר להסתכל על הקשר המרכזי של נבחרת אנגליה אלכס סקוט או מקבילו מנבחרת גרמניה רוקו רייץ ולדעת שהם יהיו שם באיזה בורנמות' או בורוסיה מנשנגלדבאך לעוד עשור. הסיכוי שהם יבלטו מספיק כדי להירכש עלידי אחת מהקבוצות הגדולות הוא לא גדול. וסביר מאוד להניח שלא נראה אותם בנבחרות הבוגרות - אבל גם בעוד חמש עונות, כשתפתחו את הטלוויזיה על משחק רנדומלי בין ברייטון לאסטון וילה, אלכס סקוט שכזה יהיה שם.
טורנירי הנבחרות הצעירות הם באמת הבמה המושלמת להבנת מה רוצים מהשחקנים ה"גנרים" בכדורגל של היום. כך שהמגן הימני יעשה מה ש-80% מהמגנים מתבקשים לעשות בכל משחק ביבשת. שחקן הקו יעשה מה שידרשו ממנו לעשות גם עוד 8-10 שנים באיזשהי מיינץ או סאות'המפטון. והחלוץ המרכזי יהיה החלוץ השלישי שעולה 5 ליש"ט בפנטזי ותהיה לו עונה אחת עם יותר מעשרה שערים בפרמיירליג. ושוב, זה בסדר. זה שוק עבודה וטורנירי הצעירות הם אחלה לשים בקורות החיים שלך.
אז מה הצייטגייסט? מה השחקן הממוצע בחמש הליגות הבכירות צריך לעשות? קודם כל, השחקנים צריכים ללחוץ אחרי איבוד כדור. זה צריך להיות אוטומטי אצלם. ובעיקר אצל שחקני ההתקפה. אין פשרות בקשר לזה. אם אתה כדורגלן מקצוען היום, אתה חייב ללחוץ - אלא אם כן אתה ליאו מסי או איזה גאון כדורגל שצריך חברים לקבוצה שילחצו עבורך כי אתה צריך לשמור את האנרגיות למוב הקטלני הבא.
כולם גם צריכים לדעת לשחק בנגיעה ולהיות אגרסיביים במאבקים על הכדור. מעטים יסתבכו בכדרורים מיותרים או טיולים באזורים שהם לא אמורים להיות בהם. כולם ידעו מה תפקידם בכוח וכולם קיבלו תדרוך טקטי עם וידאו קצר והפנימו איפה נקודות התורפה בהגנת היריבה.
יצירתיות? הברקות? משהו אחר ומיוחד? אלו תכונות שיש לחצי אחוז מאוכלוסיית הכדורגלנים העולמית. אלו השחקנים שירכשו ב-70-80 מיליון יורו וסביר להניח שהם בנבחרת הבוגרת כבר מגיל 18. משהו נוסף שאפשר לזהות בנבחרות צעירות זה איזושהי רוח לאומית או סגנון משחק לאומי ששחקנים יודעים "להוציא לפועל" על המגרש והתאחדויות חכמות יודעות לבחור את השחקנים האלה לנבחרות שלהן.
כך שכשנבחרות של התאחדות מסוימת זוכות פעם אחר פעם בתחרויות לצעירים, אז מתפתח בכל הנבחרות אתוס וצפי להתנהגות והישגיות מסוימת בטורנירים בינלאומיים. סביר מאוד להניח שאף אחד מכוכבי נבחרת אנגליה עד גיל 21, אלופת אירופה הטרייה בפעם השנייה ברציפות, לא יגיע לנבחרת הבוגרת של תומאס טוכל.
אולי חוץ מהארווי אליוט ואית'ן וואנרי, אין אף אחד בנבחרת הזו שמאפשר להגיד "בואנ'ה, זה שחקן שהנבחרת הבוגרת חייבת את היצירתיות שלו". אבל סגנון המשחק, גובה הלחץ, המשמעת הטקטית, הרוגע על הכדור, השליטה במשחק, המקצוענות בגישה, והרוח הווינרית - ובכן, כל אלו דברים שהנבחרת הבוגרת של טוכל ואנגליה חייבת כדי לזכות בגביע ראשון מאז 1966.
ובימים אלו, כשהשחקן הממוצע שלה טוב יותר מהשחקן הממוצע הגרמני, הספרדי או האיטלקי - יש לנבחרת אנגליה צ'אנס טוב יותר לעשות את זה. אפילו אם במשחק מוקדמות מול אנדורה הנבחרת הבוגרת הסריחה את המגרש וכמה ימים אחרי הפסידה באופן מביך לסנגל במשחק ידידות. הממוצע שלה, עכשיו, יותר גבוה מהמקסימום של רוב הנבחרות האחרות. וזה הדבר הראשון שצריך בנבחרת שזוכה בתארים הגדולים.