יש ערים בארצות הברית שאפשר לצפות מהן ליותר. כאשר נערך משחק כדורגל באטלנטה למשל, הציפיות מהקהל המקומי אינן בשמיים. לעומת זאת במיאמי, עיר חמה עם קהילה היספנית תוססת וקבוצת כדורגל שבשורותיה משחק אחד הכוכבים הגדולים ביותר בתולדות המשחק, ניתן לצפות ליותר מחצי אצטדיון מלא.
בטלוויזיה לפעמים קצת קשה להבחין, במיוחד אם הבימאי מצלם רק את הטבעות הקרובות יותר לדשא, אבל במרבית המשחקים - לא רק של קבוצות מאסיה ומאפריקה (מבלי להעליב, הלוואי עלינו כאן בישראל), אלא גם בכאלה שבהם משתתפות ריאל מדריד, פ.ס.ז' ואינטר למשל, האצטדיונים חצי ריקים.
תכף נדבר עוד קצת על מה שקשה לראות בטלוויזיה, אבל קודם כל קצת על הניסיון - בפעם המי יודע כמה - להדביק את ארה"ב באהבה לכדורגל, לא במובן פוטבול אלא במובן סוקר. אני נמצא כבר עמוק בתוך השנה ה-56 לחיי, מה שאומר שתודעת הכדורגל שלי החלה במחצית שנות ה-70. התאהבתי בקבוצות הלא נכונות: הפועל חיפה, באותם ימים מחזיקת גביע גאה) ומנצ'סטר יונייטד (שנלחמה, האמינו או לא, כדי לשוב לליגה הבכירה באנגליה).
מעט מאוד כדורגל מן העולם חלחל אז אל אוהדי הכדורגל בישראל. הערצנו את יוהן קרויף, גלגלנו על השפתיים בחרדת קודש את השם המפורש "פלה" - וידענו שהוא משחק בקבוצה ששמה נשמע כלקוח מכוכב אחר: קוסמוס ניו יורק.
אמריקה, ורסנו
בדיעבד הייתה התודעה הזאת חלק מניסיון מלאכותי, אולי ראשון, להנחיל לאמריקה את האהדה לענף הספורט שהוא אולי הכי פופולרי בעולם, אבל לא נדבק דווקא למעצמת הספורט הגדולה בעולם.
אפשר לכתוב ספר על הסיבות שבגללן אמריקאים לא מתחברים לכדורגל, אבל מאחר שאין לנו זמן לפילוסופיה, ניגע בו רק בקצה המזלג.
ארצות הברית של אמריקה, הגם שהיא ארץ של מהגרים, היא מדינה פרוטסטנטית. כלומר - יש בה איריים, איטלקים, היספניים ועוד מיעוטים אתניים בעלי זיקה לדת הקתולית, אבל הגרעין הקשה, האבות המייסדים של איחוד המדינות הזה ותרבותו, בנו את האיחוד בצלמם, דמותם ודתם - הפרוטסטנטית, בין אם היגרו מהולנד, צרפת (כלומר מהמיעוט ההוגנוטי, שנס על נפשו) או אנגליה.
התפיסה הדתית שלהם אינה יכולה לשאת את הכדורגל, משחק קתולי במהותו. למה? כי בכדורגל אתה יכול לשחק רע, אפילו רע מאוד, לגנוב שער מקרי ולנצח. זה מתכתב עם הפילוסופיה הקתולית (והיהודית) שיכול אדם לחיות חיים של עליבות ואומללות ועדיין לזכות במקום בגן עדן בעולם הבא. אצל הפרוטסנטים העולמות האלה מחוברים - אם אלוהים מביט עליך בעין יפה, הוא ידאג שתצליח גם בעולם הזה.
אודה מיד שמדובר בניתוח מכליל (למשל האנגלים האנגליקניים הם שהמציאו את המשחק בגרסתו המודרנית וההולנדים הפרוטסטנטים אימצו אותו בחום), זה בעיקר מפאת חוסר היכולת לרדת כאן לרזולוציות, אבל זו לא הכללה גסה: ענפי ספורט שמצליחים בתרבות האמריקנית הם כאלה שבהם אלוהים מקרין על זהות המנצחת עוד לפני שהמשחק נגמר.
בכדורסל או בפוטבול למשל, תנצח תמיד הקבוצה ששיחקה את המשחק טוב יותר. ז'וזה מוריניו למשל לא היה שורד יום אחד בתפקיד כמאמן כדורסל או פוטבול. כמאמן כדורגל הוא שדד פעמיים את התואר האירופי הנחשב ביותר.
האמריקאים רואים בספורט עניין נאצל, גדול מהחיים, משהו שהופך את האדם לטוב יותר, בעוד שכדורגל לא מתיימר לתקן את החיים אלא פשוט לחקות אותם - לפעמים אפילו להבליט עד כמה הם יכולים להיות אכזריים ולא הוגנים.
סוקר מאמאס
ביומן הפרטי שלי אני מדלג קדימה 20 שנה, מאמצע שנות השבעים ל-1994 ולמונדיאל שנערך בארה"ב. גם אז פמפמו לנו ששעות השידור הלא נוחות וחוסר ההבנה של האוכלוסייה המקומית באשר לגודל האירוע שמתנהל בשטחה הוא מחיר קטן לשלם כדי שהכדורגל יתפוס בשוק הגדול ביותר בעולם (מבחינת יכולת כלכלית), השוק הצפון אמריקאי.
הכדורגל בארה"ב אכן התקדם מעט, אבל בעיקר כספורט לבתי ספר, עם דגש חזק על ספורט הנשים. הוא קנה לו מעמד מסוים כספורט חינוכי, כזה שמלמד את הילדים שהחיים עלולים להיות לא הוגנים, חוגי כדורגל רבים נפתחו (ע"ע הביטוי "סוקר מאם" שהחליף את הביטוי הבוטה "מילפית" כדי לתאר עקרת בית מטופחת מהפרברים) ו... בחלק מהחוגים הללו חל איסור על נגיחות, אלמנט בסיסי בכדורגל "רגיל", כדי שלא להזיק לראשיהם על הילדים הרכים. זה כאילו-כדורגל, אבל רחוק מאוד מהמשחק שהתמכרו לו כמעט בכל מקום בעולם.
בואו ונעבור מהדת ומאלוהים אל החבר הכי טוב שלהם, הכסף. הכסף מעוור עיני צדיקים, אבל במיוחד אם מדובר בצדיקים כאלה שהם חברים בפיפ"א או אופ"א (או המקבילה של אופ"א באמריקות, באפריקה ובאסיה, בואו נחסוך מעצמנו ראשי תיבות נוספים). תחת המסווה של פנייה לשווקים חדשים בשם תרבות הכדורגל (ע"ע המונדיאל בקוריאה ויפן, דרום אפריקה או קטאר) החליפו לא מעט כספים ידיים והפכו את המונדיאל, הטורניר שפעם רעדנו בהתרגשות לקראתו, למטבע עובר לסוחר ומשאיר בדרך קצת עמלה בכיסים.
מפעלים מזהמים
יש למונדיאל גם בעיות אובייקטיביות, למשל שידורים ישירים של הליגות המקומיות ברחבי העולם (במשפט אחד: כילד הייתי צריך לחכות 4 שנים כדי לראות את טובי הכדורגלנים בעולם. היום הם זמינים לי בליגות של גרמניה, ספרד, אנגליה ואיטליה ובמפעלים האירופים בכל שבוע), אבל בואו וננסה להתכנס - מהמונדיאל אל מונדיאל המועדונים.
במסגרת המסע של הפיכת הכדורגל למוצר מסחרי מלוטש והרחקתו מהקהל שהפך אותו לספורט שכולנו מכורים אליו (קחו את אוהדי הכדורגל המסורים באנגליה של שנות השבעים: כמה מהם מסוגלים לרכוש היום מנוי עונתי למשחקי מנצ'סטר יונייטד, ליברפול, ארסנל, טוטנהאם וצ'לסי?) נולדו בחטא כל מני מפעלים. פעם הקדישה פיפ"א את פגרת הקיץ בשנה שלפני מונדיאל לטורניר שנקרא "גביע הקונפדרציות", עכשיו מנסים שם את "מונדיאל המועדונים".
עד כמה זה טיפשי? ובכן הגם שגביע הקונפדרציות לא הפך למפעל אטרקטיבי (בלשון המעטה) הוא לפחות היה ממלא את האצטדיונים בארה"ב - כשכל מיעוט של מהגרים היה יכול להתאחד סביב הנבחרת הלאומית של ארץ מוצאו. עתה קרועים הפורטוגלים בין בנפיקה לפורטו והגרמנים בין באיירן מינכן לבורוסיה דורטמונד.
כלומר, גם כרעיון שיווקי זה לא היה אפוי עד הסוף. כאשר מוסיפים לזה את העומס הרב על השחקנים בקבוצות המובילות, מקבלים שמי שמתפעל עתה מריאל מדריד המקורית בהנהלה חדשה... עוד יבכה את הפנאן הזה במאי, עת עלולה מכת פציעות לפקוד את הסגל העמוק שלה.
תור לצילום
הביטו במשחקי שמינית הגמר: יש שם בדיוק שניים (בנפיקה-צ'לסי וריאל מדריד-יובנטוס) שיגרמו לחובבי הכדורגל לפתוח את הטלוויזיה אפילו אם האלטרנטיבה היא "הזמר במסכה", אבל גם מי שיצפה, לא בטוח שייהנה. למה? כי האמריקאים לא יודעים לצלם כדורגל.
אמנם ניכרת בהם מגמת שיפור מסוימת מראשית ימי הטורניר, שנראו כמו ערוץ הקיבוץ של ליגה א' בימי שישי בצהרים, אבל עדיין - איפה הם ואיפה הבונדסליגה (אם להיתלות באילן הכי גבוה של צילומי הכדורגל)? זוויות צילום מוזרות, קלוז אפים על הפרצופים הלא נכונים, מצלמת גוף על השופטים ועוד - הפכו את חוויית הצפייה לשלם שקטן מסך חלקיו.
אם יש משהו גרוע יותר מחוסר ההבנה של צוותי הצילום האמריקאים - אלופי עולם בסיקור טלוויזיוני של ענפי ספורט שהם כן מכירים - בצילום משחקי כדורגל, הרי זו רק העובדה שהם לעולם לא יודו בכך.
הנה אני מכליל שוב, אבל לא חוטא בהרבה לאמת: כל מי שעבד פעם עם חברות גדולות מארה"ב, יודע שמתחת למסווה הפוליטקלי-קורקט והנימוס המזויף, מסתתר הביטחון בכך שכולנו ילידים נחשלים... כלומר - מה שמצליח בארה"ב הוא המודל הנכון לכל העולם, ואם זה עדיין לא קרה זה בגלל שהפרימיטיביים עוד לא קלטו כמה אמריקה טובה בשבילם.
רוצה לומר: אם המעשה הנכון שהייתה אמורה לעשות ההפקה הוא להזמין מחר בבוקר את מי שאחראי על הסיקור הטלוויזיוני של הכדורגל הגרמני ולומר לו משהו כמו: "הנה הצעה שאינך יכול לסרב לה, למדנו את רזי צילום הכדורגל כי אמריקאים טיפשים אנו" - הם יניחו שכל תלונה שיש לדביל כמוני בנושא היא רק בשל כך שטרם נחשפתי לגאונות שבצילום משחק כדורגל כאילו היה פוטבול מכללות.
זיכרונות מהקיץ הבא
למה מפעל שיומרנותו היא שנייה רק לחוסר ההצלחה שלו מטריד אותי כל כך? כי בשנה הבאה, כעת חיה, נשב כולנו אל מול המסכים ונצפה במונדיאל - אותה מדורת שבט שכולנו גדלנו עליה, המפעל שמוכר הכי הרבה מסכי טלוויזיה, כורסאות תואמות, בירה ופיצוחים ונצפה לקבל את הסחורה הטובה ביותר.
מילא שנצטרך לסבול כמה משחקים כמו ירדן נגד הונדורס (כדוגמה, אפילו לא בדקתי אם יתכן בכלל מפגש שכזה) עד שנגיע לספרד-גרמניה, צרפת-הולנד, אנגליה-ארגנטינה וברזיל-איטליה - החומרים שממנו עשויים חלומות ילדותנו (כן, כן, קראו לי גבר לבן שמן ופריבילג - ומיד אודה באשמה!), אבל לראות את אלה מגובה הדשא או ממעוף מצלמת רחף שכנראה נפלה מאחד המפציצים החמקנים בדרך לאיראן? זה כבר עלול להיות יותר מדי.
לו הייתה פיפ"א גוף מתוקן יותר, כזה שיודע ללמוד מטעויות, הייתי אומר ניחא - יפיקו את לקחי הטורניר הכושל הזה, יבינו שמונדיאל מחוץ לאירופה הקלאסית הוא טעות מהותית, ידאגו לכך שבטורניר הגדול הבא נראה יותר גרמנים על המצלמות ואנגלים ביציעים - ותשקוט הארץ ארבעים שנה (או ארבע, מה שיבוא קודם).
הבעיה היא שמדובר בגוף שגורם למוסד תורני חרדי להיראות כמו חברת הייטק. כלומר - יש סיכוי שהיוזמה הזאת תונצח, אולי גם תפותח בעתיד למפעל בן 3 חודשים, עם 400 קבוצות, כולל נציגות לפינגווינים מאנטרקטיקה - העיקר שפיפ"א תצליח לספסר בזכויות השידור להתיישבות החדשה במאדים. מה שכן, לפחות דבר טוב אחד אולי יצא מזה ובמסגרת מפעל כזה יוכלו להיפגש שתי אהבות ילדותי: הפועל חיפה ומנצ'סטר יונייטד, במפעל רשמי.
נכון שזה יכול לקרות תיאורטית אפילו במפעל מתוקן יותר כמו הליגה האירופית או ליגת האלופות, אבל אפילו לפנטזיות שלי, חברים, יש גבולות: יונייטד הרי לא תגיע לשלב הבתים של ליגת האלופות בעשור הקרוב.