גיא ששון הפך בבשנה וחצי האחרונות לשם דבר בספורט הישראלי. שלושה גרנד סלאמים יחידיים, כולל שמירה על התואר ברולאן גארוס האחרון, העפלה למקום השני בעולם בקטגוריית הקוואד וגם מדליה פראלימפית בקיץ שעבר. "זה מעמד מאוד גדול ומאוד מרגש. זה לא משנה אם זו פעם ראשונה, שנייה, ואני גם מקווה שיהיו עוד כמה כאלה", אמר על הזכייה ברולאן גארוס בתחילת החודש. "זו הבמה הכי גדולה של עולם הטניס המקצועי. הכיסאות גלגלים הם חלק מהאירוע, הם לא אירוע נפרד. אנחנו משולבים לגמרי עם כל השחקנים, גם בגברים וגם בנשים, מסבאלנקה ועד סינר וקרלוס אלקראס", הוסיף.
"האירוע בפני עצמו, ביחד עם התקשורת, האהדה והחשיפה, הוא אירוע עצום. זה משהו מהותי עבורי, כי בעצם זו פלטפורמה וחשיפה שלי כשחקן מקצועי ישראלי, יהודי שבא ומייצג את מדינת ישראל. וכל פעם שאני מגיע לערים הגדולות האלה - מלבורן, פריז, לונדון וניו יורק - כל הקהילה הישראלית והיהודית מגיעה ותומכת. כולם מתגייסים, מוציאים דגלי ישראל, ואתה מרגיש מייצג. אז לייצג את מדינת ישראל בתקופה הזאת - יש לזה ערך מוסף מעבר לטניס".
ששון, כאמור, זכה לפני כשלושה שבועות בגמר הרולאן גארוס ושמר על התואר מהשנה שעברה. הזכייה הגיעה רגע לפני התקיפה ופתיחת מבצע "עם כלביא", כאשר אשתקד, בזמן הזכייה, חולצו ארבעה חטופים. "כל פעם שאני באירוע מאוד גדול, יש משהו, לצערי. זה נהיה חלק מהרוטינה שלי - שאני מתכונן לתחרות או למשחק גדול. זה חלק ממה שסביבי כל הזמן. תמיד יש עליי אבטחה, ותמיד יש את המחשבות על הארץ", סיפר ששון. "נוצרה סיטואציה כזאת שאני אומר את 'עם ישראל חי' כל פעם, ותמיד יש לי משהו להגיד על מה שקורה לנו, למדינה, לעם ישראל. וזה לא קל", סיפר כשנשאל על הקריאה "עם ישראל חי" מיד לאחר כל ריאיון בגמר.
ההבדלים בין משטח החימר לדשא הם קיצוניים, וצריך להתכונן לכך. ששון סיפר ש"צריך לעשות התאמה גדולה כדי לשחק על הדשא". הוא תיאר את ההבדלים בין טניס לטניס כיסאות גלגלים כ- "Same Same But Different" - כי אולי החוקים אותם חוקים, אבל בטניס אתה חובט עם הידיים וזז עם הרגליים, בעוד שבכיסאות גלגלים גם חובטים וגם מתגלגלים עם הידיים בלבד. "אצלנו יש גם את האלמנט של ההתנהגות או יכולת התמרון עם כיסא הגלגלים על אותו משטח. המשטח המורכב ביותר זה הדשא".
גיא נפצע בשנת 2015 בתאונת סקי בצרפת. הוא תיאר את הרגעים שאחריה: "לא הרגשתי את הרגליים, לא יכולתי לזוז. הייתי במצב שכיבה, לא יכולתי להסתכל. וביקשתי מאחי שיגע לי ברגליים כדי שאני אראה אם אני מרגיש אותן. קפוא, לא קפוא, משותק או לא".
הוא התחיל לשחק טניס כיסאות גלגלים באופן מקצועי בקטגוריה הפתוחה, אשר מאופיינת יותר לאנשים עם נכות בגפיים התחתונות בלבד. "תמיד הרגשתי שיש איזה פער ביני לבין השחקנים האחרים, בגלל שיש לי גם פגיעה בגפיים העליונות". לאחר שהגיע למטרה שלו - להיות מדורג בין השלושים הראשונים בעולם, מה שמעניק לו כרטיס לטוקיו 2020 - הוא הרגיש שהגיע הרגע לבדוק את השטח. "ידעתי שאני איפשהו על הגבול עם נטייה לכיוון הקוואד". קטגוריית הקוואד משוחקת על כיסאות גלגלים גם כן, אך היא דורשת רמת נכות גבוהה יותר, כאשר משחקים בה אנשים עם נכות גם בגפיים העליונות. "שלחו אותי לבדיקות ולסיווג שנעשה על ידי ה-ITF, ואחרי הסיווג הוחלט שאני מתאים לקטגוריית הקוואד", תיאר ששון את התהליך.
למרות התאונה, גיא החליט להמשיך לעסוק בספורט, וחזר לענף ילדותו - הטניס, אך הפעם על כיסאות גלגלים. למרות שרצה לעסוק בענף ספורט ללא כיסאות, בגלל היותו הולך עם מקל הליכה. לגיא חשוב להעביר מסר: "יש המון משמעות מבחינתי למה שאני עושה כדי לשמש דוגמה לחבר'ה שנפצעו ובאמת עכשיו מתמודדים עם קשיים שאני התמודדתי איתם בעבר. להראות שיש חיים אחרי הפציעה, ויש חיים טובים, איכותיים, שאפשר לעשות איתם הרבה דברים טובים".
"ישראל מאוד נגישה, היא מתייחסת נכון לאנשים עם מוגבלויות, ויש המון אפשרויות - לא רק בספורט אגב. כל תחום שתרצה לגעת בו, אנשים עם מוגבלויות יכולים להגיע, ולהגיע לטופ. המגבלה לא צריכה לעצור אף אחד, וזה אחד מהמסרים שאני מנסה להעביר. אני שמח שהרבה רואים את זה".
בעוד כמה ימים, כשגיא ששון יעלה לראשונה לדשא של ווימבלדון, הוא לא יעמוד שם לבד. איתו יהיה גם הסיפור האישי, הפציעה, הדרך הארוכה. אבל גם מדינה שלמה שנאבקת וקהילה שרק גדלה בגלל המלחמה. כי יש חיים אחרי הפציעה, וגיא הוא ההוכחה לכך. יש גם תקווה בתוך הכאב, והוא בוחר לייצג אותה בכל דגל שהוא מניף בגאווה וקריאת "עם ישראל חי" מחדש.