קשה לאמוד את את רמת ההערצה של האיראנים לעלי דאי, החלוץ האגדי של הנבחרת שלהם שעד לאחרונה היה הכובש המוביל בכדורגל נבחרות, ורק כריסטיאנו רונאלדו הצליח לעקוף אותו.
דאי הוא כוכב הכדורגל האיראני הגדול בכל הזמנים, שיחק בבאיירן מינכן, נכנס להיכל התהילה של הכדורגל האסייתי, השתתף באולימפיאדה (שלושה שערים בשלושה משחקים), שיחק במונדיאלים ולמרות שהביע התנגדות למשטר האיראני מספר פעמים ואסור לו לעזוב את המדינה - המשטר הרודני לא נטרל אותו - לא שלא היו קונספירציות לגבי כך שזה בדיוק מה שהמשטר ניסה לעשות לו.
במרץ 2012 היה דאי מעורב בתאונת דרכים בה כריות האוויר לא עבדו כשהחשד הוא שמישהו נטרל אותן. ב-2020 דאי הותקף על ידי שני אלמונים ברחוב בטהרן. הם גנבו לו את השרשרת אבל לא סביר שלא ידעו את מי תקפו. וב-2022 דאי, כשהביע תמיכה בהפגנות החג'אב הצליח להרגיז במיוחד את הרשויות האיראניות (שירו במפגינים, הכניסו לכלא תומכים במפגינים, ירו לכיוון האשכים של מפגינים ואף הוציאו להורג מפגינים).
כדי להתנקם בדאי, הורידו את משפחתו מטיסה לדובאי וחסמו את הגישה לחנות התכשיטים שלו. מאז יש עליו ועל משפחתו צו איסור יציאה מאיראן. "בעקבות שיתוף הפעולה שלו באינטרנט עם קבוצות המתנגדים למהפכה, הוצא צו חסימה לגלריית התכשיטים נור", הודיעו האיראנים. המסעדה של דאי גם כן נסגרה.
השלטון האיראני לא העז להעניש את דאי בחומרה גדולה יותר מתוך חשש אמיתי לתגובת ההמונים. הוא ממש לא הכדורגלן האיראני הבכיר שיוצא נגד השלטון, והשלטון חושש להגיב לו כפי שהיה מגיב לאדם מהשורה. כשעלי כרימי, קשר נבחרת איראן לשעבר שגר כיום בדובאי, יוצא נגד השלטון האיראני (עשה זאת כמה פעמים) הוא לא מאבד עוקבים איראנים ברשתות שלו. ההפך, הוא צובר עוד מיליונים מהם.
"המתקפה של ישראל תגבה מכם את החוב על 46 שנים של שכרון כוח ובריונות, תשלמו אותו בעצמכם - חלאות", כתב כרימי ביום המתקפה של ישראל. "האויבים צמאי הדם של איראן הם השלטון באיראן והם אלו שצריכים להיעלם. עופו לחור השחור של ההיסטוריה, אויביה של איראן ושל האיראנים".
למרות שהרשויות הזהירו בעבר את כרימי על דבריו, החרימו את ביתו בצפון טהרן ועצרו את אחיו - ממשלת איראן השתדלה לא להפוך את זה לסיפור גדול מדי מחשש לתגובתם של מיליונים ברחובות. כרימי, סביר להניח, ימשיך לכתוב נגד השלטון האיראני ומספר העוקבים שלו ברשתות - בעיקר מאיראן - יעלה.
מערכת היחסים של השלטון האיראני הפאנטי עם כדורגל הוא בעייתי. הכדורגל הוא תופעה מערבית "בזויה" מבחינת אנשי הדת שמובילים את המדינה כמעט 50 שנה אבל התופעה הזו תפסה חזק מאוד את העם האיראני.
כדורגל הגיע לראשונה לאיראן בסוף המאה ה-19. משחק הכדורגל הראשון ששוחק באיראן נערך ב-1898 כשחבורה של אנגלים שגרו באספהאן שיחקו נגד קבוצה של ארמנים. ב-1907 הבריטים עשו צעדים רשמיים לחזק המשחק שמלחים בריטים הביאו לערי הנמל ולערים עם בתי הזיקוק בפרס - השגרירות הבריטית בטהרן יצרה את טורניר הכדורגל הראשון עם קבוצות של עובדים בריטים ועובדים מקומיים. וב-1920 הוקם מועדון הכדורגל האיראני הראשון וגם התאחדות הכדורגל האיראנית. עד 1950 הכדורגל הפך לספורט הכי פופולרי באיראן - ובפער מכל ענף אחר.
השאה, מוחמד רזא שאה פהלווי, היה תומך המערב וסייע לכדורגל המקומי לתפוס ולהפוך לסמל למודרניזציה של איראן. הוא ראה בכדורגל ככלי לקדם מודרניות וגאווה לאומית והוא הורה להשקיע כספים ציבוריים רבים בהקמת מגרשים, אצטדיונים וקבוצות. היו אנשי אופוזיציה שאף טענו כי השאה משתמש בכדורגל כדי להסיט את תשומת לב הציבור מהבעיות הגדולות שלו.
ב-1978, בזכות הכספים הרבים שהושקעו בו, הכדורגל האיראני שלח את הנבחרת המקומית למונדיאל הראשון שלה. ב-1979, לאחר ההפיכה האיסלמית, הדתיים ניסו להפוך את הכדורגל לעיסוק בזוי - אבל פשוט לא הצליחו. במהרה הם הבינו שחיסול הענף פשוט לא שווה את המחיר הפוליטי הכרוך בכך.
האיסלמיסטים האיראנים הצליחו להכחיד כמעט כל סממן מערבי באיראן - מוזיקה מערבית, לבוש מערבי, מזון מערבי אבל לא הצליחו בשום צורה להוריד את הפופולריות של הכדורגל במדינה. בעיני משטר האייתולות, הכדורגל הוא הפכפך, מעורר רגשות ומעורר גם לא מעט קולות מחאה. אלפי נשים איראניות נוהגות להתחפש לגברים ולהצטרף למאות האלפים במשחקים של הנבחרת הלאומית - למרות האיסור החמור של רשויות הדת של שילוב נשים בקהל גברים.
כשאיראן הבטיחה את עלייתה למונדיאל ב-1998 - בפעם הראשונה מאז מהפכת חומייני - התמלאו רחובות טהרן בחוגגים שפשוט זרקו לצד את כל כללי המוסר הרשמי. נשים ללא חיג'אב התחבקו עם גברים זרים, היו מסיבות רחוב עם מוזיקת פופ ורוק ואף הייתה שתייה המונית ולא חוקית של אלכוהול בציבור. עוד יותר גרוע - כאשר הגיעו הבאסג'י, "משטרת הצניעות" הממשלתית, לשים קץ להפרות הסדר הטוב - הם הצטרפו בעצמם למסיבות. בכל זאת, איראן העפילה למונדיאל - סיבה למסיבה.
לכבוד אירוע קבלת הפנים של הנבחרת באצטדיון הלאומי מנעו מהנבחרת להגיע חזרה ביום למחרת כדי "להרגיע את הרוחות", ברדיו הלאומי הזהירו מחגיגות "חילוניות" והוכנסו 3,000 נשים ליציע מיוחד - בפעם הראשונה בהיסטוריה - כדי להרגיע את הרוחות ולהראות שהם קשובים לרחשים בעם.
עם זאת, אלפי נשים נותרו בחוץ. הן מחו, פרצו את מחסומי המשטרה ונכנסו לאצטדיון לקול תשואות הגברים. השלטונות הכירו בתבוסה שלהם ופשוט העלימו עין מהכניסה של אלפי נשים לאצטדיון. פרנקלין פויר כותב בספרו "העולם על פי הכדורגל" כי "כאשר יכתבו היסטוריונים על השינויים במזרח התיכון, סביר להניח שיעלו על נס את המאורע ההוא, שזכה כבר לכינוי 'מהפכת הכדורגל'. בדומה למסיבת התה של בוסטון, ייזכר אותו אירוע כרגע שבו הבין העם לראשונה כי ביכולתו לקרוא תיגר על שליטיו העריצים".
מאז כדורגלנים רבים הביעו מחאה נגד השלטונות, שתמיד היססו להעניש אותם. ב-2009 שחקנים רבים מהנבחרת ענדו סרטים ירוקים, שהיו סמל של המחאה נגד השלטון. שחקנים איראנים רבים משחקים עם שיער ארוך - גם משהו שהמשטר הדתי מתעב. ואולם, המשטר לא פגע באף אחד בנבחרת. גם במונדיאל האחרון, הכדורגל הציב הרבה מאוד בעיות לשלטונות הדתיים של איראן.
במשחק הראשון של הנבחרת האיראנית נגד אנגליה, השחקנים לא שרו את ההמנון לאות תמיכה במחאת החיג'אב. האוהדים האיראנים (בעיקר איראנים גולים) שרקו בוז להמנון. אחסאן חאג'-ספי, קפטן נבחרת איראן, אמר בזמנו: "אנחנו חייבים לקבל את זה שהתנאים במדינה שלנו לא נכונים וראויים והעם לא שמח". הוא גם הזכיר שהרשויות האכזריות באיראן הרגו יותר מ-400 מפגינים וגם עצרו כ-17 אלף בני אדם. "אני רוצה להביע תנחומים לכל המשפחות השכולות. הן צריכות לדעת שאנחנו איתן. אנחנו תומכים בהן ומביעים את הערכה שלנו אליהן. אי אפשר להתכחש לתנאים במדינה שלנו. תנאים לא טובים והשחקנים יודעים זאת".
למשחק הבא השחקנים האיראנים כבר עלו לאחר שהרשויות איימו על בני משפחותיהם במעצר ואף הוצאה להורג. גם למונדיאל ב-2026 בארה"ב איראן העפילה. ארה"ב חתומה על צו שלא מאפשר לה למנוע את כניסתם של השחקנים והמאמנים האיראנים לארצות הברית, אבל לא יגיע אף אוהד מאיראן למשחקים.
מי שכן יגיעו למשחקים וככל הנראה ימלאו את המגרשים הם כ-2 מיליון האיראנים הגולים שחיים בארה"ב. והם הולכים למחות נגד השלטון האיראני. לא ברור אם השחקנים על המגרש יוכלו להצטרף למחאות מאחר שמשפחותיהם יהיו תחת איום תמידי. הרי כבר למדנו שהרשויות באיראן לא יכולות לפגוע בכדורגלנים ובכדורגל אבל כן במי שחשוב לכדורגלנים.
זה הסיפור של הרשויות באיראן. רשויות דתיות שמפחדות מהכוח של הכדורגל. אולי הן מפחדות ממנו יותר מאשר ההפצצות הישראליות.